everything's wrong.

well, now it is.

it wasn't always like this.

school was fine.

mood was good.

family... I could say such word.

but now-

nothing right.

all's wrong and everyone's upset.

and who's not upset- then I'm angry at him.

so weird and terrible, I hate it!

so now- school suckes.

family's tough.

I don't know... just...

life's rough. you know? 

גיל 7-8, אולי אפילו 6.

שנים ראשונות שאני באמת זוכרת.

חודשים מספר לפני שכבר לא היה.

בוסתן. בית ישן.

משפחה. אווירה מתוחה.

אי-הבנה.

מבלי שידעתי, היינו בגן-שעשועים.

אתה, אחי ואני.

כיף. וטוב לי. וכיף לי.

באת לתפוס אותי! כמעט נפלתי. או שלא.

אבל בכל זאת.

אתה פה.

עכשיו.

וכיף. וטוב לי.

על הספסל, מתחת לעצים הגדולים.

אתה יושב ומחייך.

בוהה. מסתכל. שומר.

אני רוצה!

אני מתגעגעת.

עברתי שם אתמול, הגן-שעשועים לא היה.

רציתי לבכות.

אבל אמא לידי, ואחי מאחוריי.

נוכחות לא רצויה.

הזיכרון הכי חזק שלי ממך זה הגן הזה. השעשוע הזה.

כי גם כשלא היה לך כח, באת ושיחקת איתי.

אני כ"כ מתגעגעת אליך.

אתה לא מבין אפילו.

נמאס לי להיות עמוקה כל הזמן.

אבל זה גם איזשהו מפלט. שאני מאוד אוהבת לברוח אליו.

-

כשראיתי את כל הבטון הזה, ערמות של אפר במקום הגן,

רציתי לברוח משם. לא רציתי לראות.

אבל התמונה נשארה איתי.

היא עדיין איתי.

אתה עדיין איתי.

אני מצטערת! מצטערת שככה שכחו אותך.

שככה מוחקים אותך! ממני.

אני אוהבת אותך, אהבתי אותך כל כך.

היחיד שהיה,

היחיד שיהיה,

תמיד.

בשבילי,

סבא.