זהו, זה נגמר.
לא רציתי שככה תראה הפרידה שלנו ,
אחרי כל המצב הלא נעים ביני לבין תומר,
כל השתיקות המביכות, החוסר תאקט,
והריבים. ועוד פעם הריבים האלה. בגללם - הכל נחרב .
כל שטות הכי קטנה, כל מילה לא במקום,
ישר השני מתחמם, מין אינסטינקט כזה שטבוע בבני אדם. להגן על הכבוד שלהם.
אז כן, קרו הדברים כפי שקרו , וגם חלק מהמצבים והריבים היו מוצדקים ולא ככה נטולי סיבה.
קרו הרבה דברים שאני לא מתחרטת עליהם, אבל הרב- אני כן. זה אוכל אותי מבפנים.
שאני יודעת שאיבדתי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. ולמה? אני אפילו לא יודעת.
בלי שום סיבה מיוחדת, או מוצדקת. זה פשוט קרה.
אני חושבת שהצטברות הדברים גרמה לזה להיות ככה.
זה שהצטבר עוד ריב,
ועליו עוד אחד,
ועוד אחד ,
וככה זה נגמר.
אולי פשוט לא יכלנו להתמודד עם זה יותר. עם כל הקטע הזה, שאנחנו יודעים איך פעם היינו נהנים ביחד.
היינו צוחקים ביחד. באמת נהנים. ואנחנו יודעים שזה נעלם. יש האומרים שאולי פג הקסם.
אבל אני לא מאמינה בשטויות האלה. אם אתה אוהב מישהו באמת ואתה יודע אתזה - אתה אוהב אותו בכל מחיר.
גם אם זה לא אותו דבר כמו פעם. גם אם מתגעגעים למצב הקודם. צריך לחיות את הרגע ולא לתת לו ללכת.
צריך לנסות לתקן את המצב, לא לשתוק ובעצם לתת לו לחזור יותר עמוק. כמו סכין חדה.
וניסיתי, והוא ניסה. אבל כנראה שזה כבר פשוט לא עובד בינינו,
לפחות סיימנו את זה בדרך הטובה ביותר וזה היה לשנינו מאוד חשוב.
תומר, אני תמיד אוהב אותך . תמיד .
בת חן .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: