אני לא אגזים ואומר שאני לא בן אדם חרדתי, אבל דווקא בתקופה הזו שהייתה קשה ועמוסה ולחוצה ותובענית ובקלות הכניסה טובים ממני להיסטריה, שמרתי - בעיניי - על קור רוח יחסי.
מבחינת בהלת-אזרחים-שהם-עורף, כמובן. בשבוע-וחצי הראשונים של עבודה, לפני שהגיעו מילואים כדי לתת לי לצאת ליום התרעננות בבית, איימתי על כולם במכות תוך כדי צעקות ובכי. והתכוונתי לקיים.
אבל מבחינת אזעקות - והן מצאו אותי במקומות וסיטואציות שונים ומשונים - לא חשתי פחד או חרדה קיומית. גם לא לחץ חריג, רק בהילות סבירה של 'לנצל את הזמן שפיקוד העורף הגדיר לי להגיע למרחב מוגן - כראוי'.
ואז אתמול בערב,
הערב הראשון מאז כבר למעלה מארבעים יום רצופים שבו הגעתי הביתה לפני שהשמש שקעה, לפני השעה שבע.....
בערך בשמונה וחצי המואזין קורא.
זה מאבק פוליטי שמתנהל כבר המון שנים בין העיריות ואף הגיע לרמה הממשלתית - ואפילו כתבה בסין, וחוץ ממספר דו ספרתי של בקרים בהם התעוררתי בארבע בבוקר בגללו והתקשיתי לחזור לישון (לא שישנתי מדהים גם ככה, כן? אבל בכל זאת), לא יותר מדי הפריע לי כל העסק מעבר לפרנציפ שבעניין.
אבל אתמול בשמונה וחצי בערב הייתי בטוחה לחלוטין למשך שנייה וחצי שמתחילה כאן אזעקה.
והאמת שגם אז לא הייתי בחרדה קיומית. נכנסתי להיסטריה רק מההשלכות של זה על העבודה שלי.
ואם מתחילה אזעקה כאן, בטווח כזה מהרצועה,
זה אומר שסביר שגם יורים על תל אביב
ואם יורים על תל אביב 20 שעות אחרי כניסת הפסקת אש לתוקף,
סימן שהכול אבוד.
כל התוכניות שלי.
כל התוכניות של כל הקרביים המסכנים האלה שסוף סוף הרחיקו אותם ממלכודת המוות הזו.
סימן שבאמת לא הרווחנו שום דבר משמעותי בכניסה הזאת.
התפרקתי ולא הצלחתי להפסיק לבכות.
מזל שטל היה איתי. לא יודעת לאיזה קו מחשבה הייתי עלולה להדרדר משם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: