פתחתי טאמבלר, סוף סוף.
>
חיפשתי תמונת header, ורציתי שהיא תהיה אחד מהדברים הישנים שעיצבתי פעם בפוטושופ אז עברתי בתיקיות הישנות שלי - אלף תתי התיקיות של Pictures בתוך My Pictures שליקטתי מגיל 10-11 כשהתחיל להיות לי מחשב משלי בערך - וגובו והועברו למחשב הזה אחרי שהותיק הלך לעולמו.
>
מצאתי שם המון דברים שלא רציתי למצוא, המון בולשיט שטיפשי ששמרתי מלכתחילה, כמה דברים נוסטלגיים ונחמדים - אבל בעיקר מלא זבל. התחלתי בתהליך סינון ומחיקה של דברים. עצם זה שהלקט הזה מורכב מאלפי תתי תיקיות מראה שניסיתי לשמור על סדר והיגיון כלשהו, אבל בפועל היו כל מיני דברים מאוד מבולגנים.
>
דוגמה אחת היא הציורים שלי שסרקתי למחשב ושאר עבודות הפוטושופ שלי, שליקטתי לתיקייה אחת בLibrary שלי של תמונות. דוגמה אחרת היא דברים שכתבתי.
>
אז אתמול עברתי כנראה על כל הפוסטים שכתבתי בבלוג הזה אי פעם בחיפוש אחר כמה קטעים שמשום מה לא היו בקובץ וורד בתיקיה המיועדת להם. או באף תיקיה אחרת לצורך העניין.
את הבלוג הזה פתחתי, אם אני לא טועה, בחופש הגדול שבין בית ספר יסודי לחטיבת ביניים, אחרי שהיה לי בלוג אחר כאן במשותף עם חברה מאותה תקופה.
את התהליך שעשיתי, של לעבור על כל הפוסטים, עשיתי מהסוף להתחלה. מפוסטים מלפני חצי שנה, ועד 2007. הזכיר לי נורא את הקליפ הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=rVeMiVU77wo
שראיתי שלשום.
>
גם כנקודה כללית מעניין לראות את מחלת הנפש שלי מתפתחת, כמו גם את המעבר של הבלוג מצעצוע נפוץ שיש לכל ילדה בת 12 לצורכי צעצוע - לכלי שאני באמת משתמשת בו כדי לפרוק. גם כשבשלבים מסויימים עדיין קראו בו אנשים מהיום-יום שלי, וגם כשלאורך תקופות מאוד ארוכות כל מה שעשיתי היה להאמין להכרזה חסרת השחר של ישרא שאם לא מעדכנים במשך חצי שנה אז הבלוג ימחק וכל מה שפרסמתי היה שיר ותמונה שגנבתי מDA.
>
הנקודה הספציפית שבגללה בכלל התחלתי לכתוב את כל זה, היא כמה פוסטים נבחרים בהם התגאיתי במספרים 45.8 ו-46כלשהו.
>
במהלך כל כיתה ה' גרנו בבית שכור. במהלך השנה הזו אכלתי חצי קערת קורנפלקס בבוקר אם היה לי זמן, במהלך היום אולי חטיף או שניים כדי שהבטן תשתוק, וארוחת ערב רק אם התיישבנו כל המשפחה יחד. מחוץ לבית אכלתי רגיל כדי שלא ישימו לב. לא שמו לב.
אני בןאדם שמאוד אוהב אוכל, לכן זה לא באמת חצה יותר גבולות מזה. גם במהלך חטיבת ביניים ניסיתי להחזיק את המשקל שלי כמה שיותר נמוך. בסמסטר השני של כיתה י' (שהיווה שפל מדרגה מהמון בחינות בגוף שלי בכל מקרה) לא הלכתי לחדר אוכל בכלל אלא ישנתי בחדר.
>
בתקופות ההן התגאיתי ב46, שנאתי את עצמי כשלא יכולתי לרדת מתחת ל48 במשך המון המון זמן, וכל הזמן ייחלתי ל45 בלי לעשות המון בנידון. גם בשלוש שנים הראשונות שלי כאן (לפחות עד כמה שאני חשופה) היו הרבה יותר בלוגים של פרו אנה, אז זה כנראה עשה את זה יותר קל עבורי.
>
אחרי שהתחלתי גלולות, התחלתי באמת לאכול כמויות של בןאדם נורמלי ויצאתי מהתת-משקל שהייתי בו כל השנים האלה. כל צוק איתן שקלתי 54, וגם לפני זה התנדנדתי על 52-53.
>
אתמול עליתי על המשקל שוב, והייתי 51.6. הייתי די גאה בעצמי
ואז ראיתי את ה45.8 ההוא
ואז טל לא באמת דיבר איתי כמו שצריך מעבר לפעם בשלושה-ארבעה ימים
ואז חלמתי שאני מעבירה יום שלם במשרד הפנים כדי לתקן דרכון
ואז הבנתי שאין לי סיבה לצאת מהבית בשביל אף אחד, אלא רק בגלל שבאים אנשים להיות פה ואני לא רוצה להיות כאן כשזה קורה
ואז רק המשכתי ליפול לתוך הספירלה הזאת
כי הרי זה גם לא משנה אם אני אצא ממנה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: