(קודם כל הפוסט נמחק לי איזה פעמיים. כנראה כנקמה על זה שלקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב אותו)
צוק איתן. חמישים ושישה יום (כן. קראתם נכון. 56. המחלקה שלי נכנסה לכוננות 12-12 שבוע לפני שהחליטו להגיד, "טוב נו, כנראה שזה מבצע עכשיו....*משיכת כתפיים*) של 15 שעות ביממה שהן צבא - במקרה הטוב.
חיילים מתים, טלפונים, צעקות, אזעקות, ריצות למקלט (ואז לחטוף צעקות בטלפון של "למה לא הייתם זמינים?!" מאידיוטים שהחמ"ל שלהם -כן- ממוגן, לחלוטין אפילו. בזמן שאצלנו המקלט כנראה לא יגן עלינו אפילו מרסיסים.), דומינוס פיצה (שני מגשים של בצק עבה, הרבה רוטב, דאבל צ'יז ואיזה ארבע תוספות. בעצמי. כוסעומו), ילדים מתים, חרדות.
אני עדיין הוזה לפעמים שהמואזין מהכפר הערבי ליד זה אזעקה, בשתי שניות הראשונות שלו.
(במקור הייתה כאן גם פסקה מדויקת על סוג החרדות של גאד דאמיט חברים שלנו נטבחים בעזה עכשיו אבל זה לא מסוג הדברים שאפשר לשחזר כמו שצריך כי נכתבו בצורה מדויקת לרגש)
אני גם עדיין מקווה שצה"ל ייתן לנו את התוספת פעילות שמגיעה לנו לפי החוקים והתקנות שלו, ואם זה אי פעם יגיע זה יהיה בינואר. עוד יש סיכוי, גם אם קלוש.
סבא נפטר.
נכון, היה לו סרטן ריאות כבר איזה שנתיים לפחות ושניהם מעשנים כבר שנים. ונכון, הוא כבר היה בן 83. ונכון, 'זה סופו של כל בלון'. אבל עד השנייה האחרונה הוא היה צלול לחלוטין, בניגוד לכל מיני מבוגרים אחרים שמאבדים את זה הרבה קודם. וזו הקלה שההתדרדרות האחרונה הייתה בפרק זמן כל כך קצר, של כחודש. וזו הקלה שבשלושה ימים האחרונים הוא כבר היה עם מורפיום ובלי כאבים בכלל. וזו הקלה שהוא נפטר בשינה, כשהוא וסבתא מחזיקים ידיים.
אבל זה קשה. כי זה אמור להיות, וזה בסדר.
אבל נורא כואב לראות את סבתא בוכה, ואומרת, "כל דבר מזכיר לי משהו" ומתחילה לספר על איך שכאן פעם היה קולנוע והוא בא, קצין, לאסוף אותה באמצע מבצע סיני ממחנה שמונים ולקח אותה לסרט.
אומרים את זה כמעט על כולם, אני מניחה, אבל הוא באמת היה אדם מיוחד במינו. אדיב כמו שכבר לא רואים.
יצאתי מהמבצע ללוויה. והייתי בשבעה יום אחד שלם ואז גם באחה"צ אחרי הבסיס (כי בדיוק הייתה הפסקת אש אז יכולתי).
ובאתי גם בשלושים.
ואני לא מסוגלת לדמיין לבוא בשנה.
וזה לא תמיד נתפס אצלי עד הסוף
וזה בסדר, אני מניחה. ייקח עוד זמן. זה בסדר....
אני נוסעת לברלין בקרוב. רק אני וחברה מהבסיס, לשבוע. יש בזה מה'מפחיד' של בנאדם מבוגר. לדאוג לביטוח נסיעות ולהשוות מחירים ולתכנן בגדול מה כדאי לעשות וכמה זמן זה ייקח ואז מה אפשר להכניס בכמה ימים, ולהזמין, ולארוז, ולשלם על הכול בעצמי ממשכורת חייל מושתנת (בלי תוספת פעילות) ורק עם כסף יום הולדת ושי לחגים מסבתא, ואז להחזיר הפרשים לאבא ואמא לפי דבריהם 'רק אחרי השחרור'.
ואיכשהו זה עדיין טיול של פחות מארבעת אלפים שקל. טיסה, מלון, ביטוח, נסיעות, אוכל, בזבוזים. או בדיוק 4K אם אני אחליט כשאני שם להתפרע עוד קצת.
הייתי נוסעת עם טל. רציתי לסוע עם טל, אבל יותר דחוף לו להעמיד פנים שהוא בורח מהבית שלו שהוא מלכודת דובים לOCD שלו. אז הוא שוכר דירה עם בחורה אחת ששנינו שונאים ובחורה אחרת ששנינו מחבבים. אבל הוא בה רק באמצע שבוע ובא רק כדי לישון כי הם מתעצלים מכדי לדאוג לאינטרנט - ועד שלא ידאגו לזה אין לו מה לעשות שם. וזה מעצבן אותי.
וסבבה, "שנה הבאה אם יהיה כסף ותרצי אז אולי אני אסע איתך" אבל הוא לא ייסע. א' כי הוא לא מצליח להוציא משפטים קוהרנטיים שיסבירו לי מה הבעיה שלו עם טיולים לחול ונסיעות בכללי וכל זה. ב' כי סביר שלי לא יהיה כסף לזה. ובעיקר לא יהיו לי ימי חופש לזה כי זין אני משתחררת באוקטובר אז רק 12~ ימי חופש לכל השנה ויש חגים ואני כנראה ארצה עוד דברים חוצמזה.
אני בעיקר עצבנית ומגזימה כי זה צעד משמעותי ועצום שקיוויתי לעשות איתו ואני מרגישה שהוא מחרטט אותי - וזה ממש לא מה שאני רוצה, או צריכה, לשמוע עכשיו. עוד יותר מעצבן אותי שמבחינתו הצעד המשמעותי והעצום שהוא קיווה שנעשה עכשיו זו הדירה המחורבנת הזו
שמאוד נוחה לו אבל לא לי בשיט. שלא לדבר על זה שאין לי כסף להחזיק עכשיו שכירות לשנה, קניות וחשבונות - ואני בשום פנים ואופן לא עומדת לתת לבחור לשלם עליי.
כי סבבה. לשלם עליי במסעדה או בסרט זה מה שהחברה השוביניסטית הרגילה אותנו אז זה נחמד (תזכרו בבקשה ששוביניזם, כמו פמיניזם, מתייחס לשני המינים לפני שאתם שונאים\מתקנים, תודה!), אני בעצמי גם משלמת על שנינו מדי פעם. סבבה.
אבל זה עד 200 שקל כל פעם. במצטבר, מתחילת הקשר שלנו, אפשר לומר שהוא שילם עלי שכ"ד+חשבונות+קניות של חודשיים. נגיד. אולי יותר.
זה לא הופך את זה ללגיטימי. זו הצעה הזויה מצידו.
כנס קיץ היה מעולה. נהניתי המון. בעזרת חברה מהבסיס (מסתבר שאני לא באמת יודעת איך תופרים למרות שחשבתי ש) הייתי וולפיקס, למרות שאף אחד לא זיהה, ואפילו שאלו - 'קיובי?' - לא, שישה זנבות! תלמדו לספור! - אבל לא נורא. היה פשוט כיף ושופינג ספרי ואוכל טעים וממתקים יפנים ואפילו אחי הקטן נהנה - וכנראה אפילו ירצה לבוא שוב. קנינו פורו.
הייתי אצל רופאת נשים לפני שבוע והיא הכניסה אותי לחרדות שיש לי סרטן צוואר הרחם. ולא באמת יהיה לי איך לדעת בחודש הקרוב עד שלא יגיעו התוצאות של הבדיקה. אני כנראה מגזימה גם בזה, אבל........ לא יודעת, אחרי הכול, חששות מוגזמים ומופרכים הם המומחיות שלי.
מבחינה רגשית אני מניחה שלא קורים עוד דברים בחיים שלי כרגע. אני חלולה ומדי פעם עם דופק.
כן גאה להכריז שעברתי רשמית למכנסי פיג'מה חורפיים, שזה נפלא.
קצת נמאס לי מלדבר, מאוד נמאס לי מלהחליט.
אבל באיזשהו אופן ככה זה תמיד היה.
וזה... סוגשל סיכום מאוד כללי של חודשים יולי-ספטמבר שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: