Make It Happen. Shock Everyone

אני מרגישה חוסר יכולת התבטאות נוראי לאחרונה.

וזה לא היה כל כך נורא אם "לאחרונה" לא היה פרק זמן של שנה וחצי.

אני חושבת שזה קרה מאז שהתגייסתי. כאילו משהו במסגרת הצבאית, בעצם קיומה של מסגרת אמיתית שיכולתי לרמות עד רמה מסויימת בלבד, חסם אותי. הרג משהו קטן בי. הרג את הבחורה חסרת השליטה, הפזיזה, הבלתי מרוסנת שהייתי. ואיתה מתו ההשראה והמוזה.

וגם עכשיו כשאני כבר לא חלק מאותה מסגרת, כשאין משהו שבאמת חוסם וכופה, עדיין אני לא עצמי.

הייתה לי מחשבה שזו תוצאה של מעגל החברים שלי. כי עכשיו אני מוקפת אנשים איכותיים, משכילים, מחושבים לרוב. אנשים ברמה.

ופתאום אני לא אליטיסטית, פתאום אני לא הכי טובה ומוצלחת מכולם. ובהיעדר תחושת העליונות אין לי סיבה להתעלות גם על עצמי ואין לי על מה להתלונן כל כך.

ואולי בגלל זה הצורך הזה לפתח אובססיה להפרעה. משהו שיעסיק אותי תמידית, משהו שייתן משמעות ומטרה. משהו שיהיה רק שלי ורק אני אבין. וככה שוב אהיה מעליהם. משהו מיוחד שאפשר רק להסתכל ולהתפעל ואף אחד לא יוכל לגעת ולהבין.