אני לא יכולה לסבול את זה יותר! אפילו לא רגע אחד.
אני ננעלת בחדר, עם אוזניות ללפטופ ומוסיקה בפול ווליום. משהו שיצעק, משהו שיכעס, משהו שיפרק אותי.
אני לא מסוגלת להכיל את כל הכעס, התסכול, התלונות. כל הדברים שהבית הזה כל כך מלא בהם.
אני רק רוצה לקום וללכת.
החלום הזה שתוקף לפחות פעם ביום, לעוף רחוק. רחוק ככל שאפשר. הכי רחוק.
איזו עבודת חלומות שתדרוש ממנו רילוקיישן רציני, איזה נסיך על סוס לבן שייקח אותי מכאן, כל דבר בעצם שייקח אותי רחוק.
הצעקות כאן לא מפסיקות, גם לא הריבים. ואפילו כשזה לא קשור אליי - זה בלתי נסבל. איך אפשר לחיות ככה?! כשהכל כל כך שלילי ורע? איך אפשר לצמוח? לחלום? לקוות?
ואיך זה שאף אחד לא מבין?
"די נו, זה לא כזה נורא.. לכל בית יש את השטויות שלהם.. לכולם יש כביסה מלוכלכת.. " אז שכולם יסבלו בשקט! אני לא מוכנה להיות חלק מזה! אני מאמינה שמגיעה לי סביבת מחייה נעימה.
אני לא מבקשת בית עצום, 5 קומות ומצופה זהב.
אני לא מבקשת משרתים ושף פרטי.
אני לא מבקשת סביבה כזאת.
רק הבנה וסובלנות.
שקט.
עוד מעט היא תגיע, ההזדמנות, ואני אאזור אומץ ואקח אותה. והכל יהיה בסדר.
אני אקח שליטה על החיים שלי ואבנה את החיים שאני מאמינה שצריכים להיות שלי.
והכל יהיה בסדר.
ומי שיעז לנסות להוציא לי את הרוח מהמפרשים יישמע בדיוק מה שאני חושבת על זה! בלי שאני אפחד לפגוע, בלי שיקולים מיותרים.
תהיה לי הדירה הקטנה שלי.
אני אעצב ואסדר אותה הכי אני שיש.
ויהיה האוכל שלי.
ויהיה הסדר שלי.
וגם אם אני אצטרך לעבוד רוב שעות היום ולא ייצא לי להינות ממנה יותר מידי, היא תהיה שם.
הפינה הקטנה והשקטה שלי.
ואני אדע שיש לי מקום בעולם הזה שהוא הבית שלי וטוב לי שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*Blondie*