לא כתבתי כבר כמה ימים, האמת? כי הייתי די בדיכאון.. רק מחשבות על מיטשל רצו לי בראש.. כל היום: "מיטשל, מיטשל, מיטשל, מיטשל.." עד שהראש עמד להתפוצץ.. ולמה רק עכשיו נזכרתי להתקשר למיטשל.. או יותר נכון, רק עכשיו אזרתי את האומץ, והתקשרתי.. התחלתי לגמגם ולהתבלבל.. סיפרתי לה שהחברה הכי טובה שלה, ספל (כן, כן.. ספל!!) סכסכה בינינו כי היא הייתה דלוקה עליי במשך תקופה.. (אני יודע שהיא הייתה דלוקה עליי כי אחרי שמיטשל נפרדה ממני, ספל הודתה שהיא סכסכה וסיפרה לי שהיא דלוקה עליי בטענה של:"למה אתה צריך אותה?! יש לך אותי.. לך תשווה ביני לבינה.."-וזאת קוראת לעצמה חברה טובה). בקיצור, בטלפון סיפרתי למיטשל את הסיפור בנשימה קצרה ובסופו חשתי הקלה-אבל לא לזמן רב.. מיטשל החלה לצעוק עליי: "איך אתה מעז?! ככה אתה מלכלך על החברה הכי טובה שלי?! ספל הייתה לידי בכל הזמנים הקשים- והיא לא בגדה ולא תבגוד בי בחיים שלה- לא כמוך!" היא החלה לקלל אותי ולבסוף ניתקה את הטלפון. אז הסיבה למעשה ששקעתי בדיכאון בימים באחרונים הייתה שעד שאזרתי את האמץ ותכננתי בראש מה לומר- נפלתי לתוך המרה השחורה של עצמי אחרי האכזבה הכי גדולה של החיים שלי..
אז זהו להיום.. אני חייב עצות!! מה לעשות?! אני חייבת את מיטשל חזרה אליי- ואני יודע שגם באיזשהו מקום בלב העצום והיפה הזה שלה- היא גם צריכה אותי בפינה קטנה בחיים שלה. נועדנו להיות ביחד לנצח. נועדנו להזדקן ולבלות את מה שנשאר לנו ביחד. כל רגע בלעדיה, אני מרגיש שהוא לא שווה לחיות אותו. אני לא יודע איך אני אחיה את החיים המוזרים האלה שלי בידיעה שהיא לא תיהיה קרובה אליי לעולם. אני צריך אותה. אני חייב אותה. מה לעשות? תודה לכל מי שייעץ לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: