אתמול הייתי באזכרה של ילד, נער שנפטר בגיל 17 וחצי מדום לב, כשהוא נפטר אני הייתי בת 12.

היום לפנות בוקר נהרג בתאונת דרכים נער מהשכבה של אחי הקטן, גם הוא בן 17, אחי בן 17, ואני 21.

לפני כ4 שנים, אחד החברים הכי טובים שלי נפטר במהלך ניתוח, הוא היה בן 17, אני הייתי בת 17.

כשהייתי, ילדה הוא היה נראה כל כך גדול, היה גדול ממני ב5 שנים, אך ידעתי שהוא היה צעיר מכדי למות.

היום כשגיליתי שילד בן 17 נהרג, זה צרם לי, הגיל הזה מזכיר כל כך הרבה דברים רעים. כאילו כל פעם ששכבה מתחילה את כיתה י"ב, חייבת להיות איזושהי תאנת דרכים שנגמרת בצורה זאת או אחרת. גם כשאני התחלתי י"ב זה קרה. אך באותה תקופה כולם יצאו בשלום מהתאונה, ויומיים אח"כ עומר נפטר, יומיים אחרי האושר באה העצבות הגדולה.

הגיל הזה, גיל 17 זה גיל שאתה כבר מבין שמי שהלך כבר לא יחזור, זה גיל שאתה מתחיל לחשוב על דברים אחרת. יש כאלו שלא חווים אסון ואצלם זה מתחי אח"כ, בד"כ כבר בצבא...

עוד חודש יש אזכרה לעומר.

מחר כנראה ההלוויה של אותו הילד.

לא יכולתי שלא להתייחס.

עצוב לי על ילד שהלך לעולמו בגיל 17.

וכל כך מוזר שאתמול בין כל הקברים באזכרה, נמצא מצד אחד סבא שלי, ומצד שני שני הילדים בין ה17. ובקרוב מצטרף אליהם עוד אחד, לשורת הילדים שלעולם לא יגדלו.

הם כבר לא...