קראתי קצת אחורה.... ולהפתעתי (הרבה) גיליתי שרוב הפוסטים שלי מה3-4 חודשים האחרונים בכלל לא מדברים עליו.

וזה מעולה.

הייתי בטוחה שכל הבלוג הזה מדבר רק על הבנאדם המסריח הזה.

פחדתי לקרוא בגלל זה.

סגרתי מעגל. זהו, זה נגמר סופית.

והפעם זה בא מהצד שלי.

נפגשנו, היה רע, הוא היה יצור ממש וכל מה שאני רציתי לעשות זה לקחת את הרגליים שלי משם ולא לראות אותו יותר לעולם.

חשבתי שאני אוכל להתגבר על כל מה שהיה ולהתנהג כרגיל.... אבל כנראה שכשבנאדם פוגע בך בצורה כזאת- אי אפשר להסתכל עליו אותו דבר.

הוא הגעיל אותו.

כל כך ריחמתי עליו. באמת.

חשבתי על כל הפעמים שהוא גרם לי להרגיש קטנה. כל כך קטנה.

ועמדתי לידו וראיתי את הבנאדם הכי קטן ומסכן שאי פעם ראיתי. היה לי כל כך הרבה כוח. הייתי כל כך חזקה.

לעומת כל החצי שנה האחרונה שהבנאדם אשכרה הפך אותי לסמרטוט.

זה נגמר. סופית.

ומצד אחד מאוד עצוב לי שככה זה נגמר... הייתה אווירה חרא ושנינו סבלנו. הוא היה הרבה יותר נחמד ממני (הוא אפילו זכר מלא דברים מהקשר שלנו שאפילו אני לא זכרתי... זה היה ממש מפתיע...) ואני הייתי באמת מגעילה אליו.

אבל הגיע לו.

כשחזרתי הביתה כל מה שעשיתי זה להתעצבן ולבכות. זה עשה לי כל כך רע... מועקה מטורפת.

אז אמרתי לו שאני רוצה לפתור את הדברים בינינו כמו בני אדם. בלי כעס. הוא לא טרח לענות.

סבבה... אני מקבלת את זה. זה רק גורם לי לרחם עליו יותר.

הבנאדם פחדן וילדותי.

הפתרון היחיד שלו להתמודדות עם הבעיות שלו בחיים והטעויות שהוא עשה זה לברוח. אז סבבה... שיהנה. אבל שיהנה בלעדי.

אותי זה לא מעניין להיות קרובה לבנאדם כזה.

הוא כל כך בכיין

כל כך מלא פוזה

כל כך מלא בעצמו.

כל כך לא מה שאני צריכה איתי. לא בנאדם שיכול לתמוך בי. להיות שם בשבילי. לא בנאדם שאני אוכל לסמוך עליו שוב לעולם.

הוא ריסק את כל מה שהיה בינינו. ב2 הידיים שלו ובמודעות מלאה.

הוא ריסק אותי.

וסלחתי לו. שוב ושוב ושוב. וכל פעם הוא אכזב מחדש.

אז די, אני שמה לזה סוף. הפעם באמת. אני מרחיקה אותו ממני.

אני כבר לא חושבת עליו בכלל. לא רוצה.

הוא כל כך הגעיל אותי כשהייתי איתו.

לפני שנפגשנו הייתי בטוחה שיהיה איזה ניצוץ. שאולי אפילו נתנשק. שנרגיש.

כשהייתי איתו? אולי הוא הרגיש... לא יודעת. הדבר היחיד שעבר לי בראש זה שאם הוא מנשק אותי אני מקיאה. ולא אכפת לי כמה הוא מנשק טוב וכמה התגעגעתי למגע שלו.

כל פעם שהוא נגע בי נגעלתי ממנו. ריחמתי עליו. חיבוק ממנו, שזה דבר שחיכיתי לו יותר מחצי שנה- נראה לי כל כך סתמי ומיותר.

הוא פשוט לא שווה שום טיפת רגש מהצד שלי. והוא גם לא יקבל. זהו. נמאס לי.

מעבר לזה- [ואני באמת מקווה שאני אפסיק לכתוב עליו פה]

אני בתקופה עמוסה ומטורפת... תאטרון הורג אותי.

המון לחץ. המון המון.

ומצד שני- זה לא ישתווה בחיים לכמות הלחץ שהייתה לי שנה שעברה.

הלימודים יחסית בסדר.... רגועים. לא עושים כמעט כלום.

הבעיה היא שהתרגלתי למצב הזה שלא עושים כלום- ואז כשצריך לעשות משהו (אעיזה מבחן או עבודה) אני פשוט לא עושה. או לא לומדת. ושם מתחילות הבעיות...

השבט.. לא משהו בכלל. כשאני שם אני בסדר... נהנת קצת. אבל לגרום לעצמי לקום וללכת לשם? זה כמעט בלתי אפשרי. אני עושה את זה בכוח. בלי רצון בכלל.

אני שונאת את התפקיד שלי.

שונאת את הגדוד שלי. שונאת את השבט הזה.

שונאת את הצופים.

כולם מאוכזבים ממני בזמן האחרון. כן, שוב חזרתי למצב הזה.

שהלחץ משתלט עלי ואני כל יום מהבוקר עד אמצע הלילה רק עושה דברים וסובלת ולא מגיעה הביתה- וכולם (אבל כולם) עוד באים אלי בטענות. אני עושה כל כך הרבה ביחד כך שאני לא מסוגלת לתת 100 אחוז בשום מקום וכולם מאוכזבים ממני.

אבל יהיה בסדר. אני מנסה לשמור על רוח אופטימית....

הכל ישתפר.

אני בטוחה בזה.

ואם לא ישתפר? אני אשפר אותו. אני לא אתן לשנה הזאת לעבור בין הידיים שלי ולסבול תוך כדי. פשוט לא אתן.