וזה מה שחשוב, לא?

עומדים לפני שבועות היסטריים לחוצים ולא קלים בכלל

אבל אני זורמת עם החיים

ואני מתחילה לעכל ששום דבר לא באמת קשה אם מסתכלים עליו בגישה הנכונה.

לקחתי החלטה שיהיה לי טוב

ויהיה לי טוב.

כבר טוב לי. אפשר להגיד.

הוצאתי אותו מהחיים שלי סופית ומעולם לא הרגשתי כל כך שלמה בנושא הזה.

אני סוף סוף יכולה להיות עם מישהו אחר.

אבל באמת. הלב שלי פנוי.

וזה יקרה... אולי אפילו בקרוב. יש לי כל הזמן תחושה כזאת.

סתם תחושת בטן אבל אי אפשר לדעת.

בכל מקרה, גם אם כן וגם אם לא- הכל לטובה.

עוד איזה 3 חודשים אני מסיימת ללמוד והחיים סוף סוף יראו הרבה יותר טוב.

מבחינתי צבא זה החלק החשוב. החלק המשמעותי. החלק היפה בחיים שלי.

אני כל כך מחכה לזה. לשנות מסגרת. להתפתח. למצות את עצמי במלוא מובן המילה. להגיע לשיאים חדשים. לאתגר את עצמי עם משהו שעוד לא נחשפתי אליו.

אני מחייכת. ואני אמשיך לחייך. זהו.