אני מעדיפה להתחמק משאלות נוקבות שכאלה

אתה מוצא את עצמך אחרי שנתיים אבוד בתוך הביחד. אתה כבר לא יודעת מה אתה עושה שם.

איך אתה מתכוון להתחתן איתה כשכל דבר שהיא עושה מניע בך קצוות של עצבים.

אבל אתה צעיר. החתונה שדמיינת היא החלום שלך לעתיד. אתה רואה את עצמך במערכת יחסים כמו שהיתה לך איתה רק 7 שנים קדימה, במקום שיש לו עתיד. ואומנם החלום מציאותי ונכון אבל שניכם יודעים עמוק עמוק שזה פשוט לא הבנאדם הנכון.

אתה שואל אם היא באמת מאמינה שתתחתנו. מנסה לאמת את הרגשות שלך מולה. מקווה שאתה לא היחידי שרואה את ההתנגשות החזיתית הצפויה קדימה. והיא עונה כן, כאילו היא באמת בטוחה.

אז אתה נכנע. אתה לא רוצה להיפרד ממשפחה שלמה. אתה לא רוצה לוותר על הנוחות איתה.

היא תמיד השלתה את עצמה, חשבת. היא כולכך רוצה להיות מאושרת, ההפך מההורים שלה, שהיא לא רואה את האמת. חתונה היא רק התחלה של עבודה קשה והשקעה תמידית של אחד הצדדים, לא הסוף. ואתה מצפה שהיא תחזור על אותו מעגל של ההורים שלה, ואתה לא מזהיר, ואתה מרגיש אשם.

ואתה אומנם תקפוץ מהרכבת ותתן לחלקים השבירים שבה להפוך לרסיסים, אבל אתה תישאר ריק ועדיין תרגיש אשם. אשם שנשארת והשלת אותה עד לסוף, ריק מהאהבה שהיתה לך אליה לפני החתונה. אתה לא רואה את ההמשך שלך קרוב כי אתה צופה רק את ההתנגשויות.

אבל יש המשך.