פזמון חוזר - בלוג מוזיקה

לאחר מכן, הלכתי לבדוק על הלהקה הזו, באולינג פור סופ, שהסתבר שהיא להקת פאנק-רוק בת 15 שנה מטקסס, עם שלל אלבומים תחת כנפיה, והורדתי להאזין לאלבומם החדש שיצא לפני קצת יותר מחודשיים. האזנתי, וכאמור, חזרתי והאזנתי.

לא מדובר באלבום העשור. יותר מזה, ייתכן שבאותו שבוע, ואולי באותו יום יצאו אלבומים טובים ממנו. אלא שמה שיש בו התאים לי. לבאולינג יש חוש הומור מפגר, מהסוג שגורם להם לטעון שאם תגיד שאתה לא מדבר אנגלית, זה יוציא אותך ממצבים מסובכים; מהסוג שגורם להם לכתוב שיר שלם שהוא בדיחת איבר מין (My Wena); מהסוג שגורם להם לכתוב שורות כמו "אתה תחשוב שאני גיי, לא שיש משהו רע בלהיות גיי" או "מדי פעם אנחנו נותנים אחד לשני אגרופים בפנים, כמו בפעם ההיא שהתחלתי עם אמא שלך והגעתי לבסיס שני" (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

האסוסיאציה הראשונה שלי מהאלבום, היתה שזה נשמע כמו אלבום שמורכב משירים מקוריים של וירד אל יאנקוביץ', מהאלה שממלאים את החללים באלבומים שלו בין פארודיה אחת לשנייה. משחקי המילים, הניסיונות החצי-מוצלחים להצחיק והדרך שבה משפטים בנויים כדי להגיד דברים (כמו I Don't Wish You Were Dead Anymore), הם נשמעים כמו השפעה ברורה של וירד אל.

בין לבין מסתתרים גם שירים לגיטימיים, עם פחות צחוקים ויותר מוזיקה רצינית, אבל גם בהם מדי פעם מתפלקת להם אמירה מפגרת שמראה שלמרות הרזומה, הניסיון והגיל היחסית מתקדם ללהקות פאנק, באולינג פור סופ עדיין תקועים עמוק בבית הספר התיכון בתור ליצני הכיתה, וטוב שכך.

לינק כלשהו