שקיעתה של הזריחה.

חיייייייייייייםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם.

בהרגשה כזאת של לילה. אווירה של לפרוק. של לדבר אליך. לדבר אלייך ולהגיד לך את אותם דברים שאני ארצה להסביר לך פנים מול פנים, ואולי, אתה פשוט לא תוכל לראות את הפרצוף שלי, ולשמוע את ההסברים שלי. כי הכל ייראה דפוק.

כל לילה לפניי שינה, המראה שאני רואה מול הפנים שלי, בדימיון, זה את העיניים שלך מסתכלות עליי, מחייכות, סולחות.

רגע אחריי זה אני רואה את המבט המאוכזב, המזועזע והמבולבל. ויודעת שלעולם אני לא אוכל לדמיין את הדבר האמיתי.

ובכלל, אני יכולה להגיד בביטחון איך המחר ייראה? ואולי בכלל לא תהיה לי ההזדמנות לתת לך לראות את הצער בעיניים שלי. את הכאב והחרטה על השקר הזה. כי אולי אתה תגלה. כל יום מפחיד אותי מחדש...הרעיון שלא תגלה את זה דרכי, דופק לי את המוח.

כל השלוש וקצת האלה, שביניהם היו הרבבבההה כל כך הרבה חורים ארוכים. ורגעים מטורפים שלא יכולתי להגדיר את הגעגוע שלי אלייך מרוב שהיה מטורף.

בפעם הראשונה והכי קשה שנעלמת... זה נראה כאילו בלעה אותך האדמה. הרגשתי הכל מתמוטט, ולא יכולתי את עצמי לא מתקשרת איתך באיזושהיא דרך.

ואז הפנמתי. שזה לא יחזור. שום דבר מהשיחות שלנו לא יחזרו. שום דבר מהלילות האלה לא יחזור.

טעיתי... מסתבר שהדברים האלה לא יחזרו רק כשהסוף האמיתי יגיע. שהאמת תצא לאור..

אני אוהבת אותך.

באמת.. כל כך אוהבת ומעריכה אותך... אבל שום דבר מהעובדות האלה לא ישנו את העובדה שאני לא הבחורה שאתה רוצה לראות מול הפנים שלך כשניפגש.

מה שכן, אני כל כך סגורה על עצמי, כמו שלא הייתי בטוחה והחלטית בחיים שלי.

החלטית להשתנות. החלטית לעמוד מולך ולהרגיש בטוחה עם הגוף שלי. כי זה מה שעצר אותי עד היום, אם לא הטמטום שלי...

אני אוהבת אותך על מי שאתה, על המילים והתמיכה שלך, על החיוך שאתה מחייך כשאתה לא יודע שאני רואה, על זה שאתה תמיד מפתיע אותי מחדש, שאתה שמה כשצריך, שאתה מחמיא אפילו שזה לא מכוון אליי, על זה שאתה טוב כ'כ.

אני אוהב אותך גם כשתעזוב ולא תרצה לראות את הפרצוף שלי יותר. כי אני אבין אותך. כי אני זאת שחפרתי לעצמי את הבור הזה.

אני כל כך צריכה את הסליחה שלך.את ההבנה.

אתה תוכל להבין אי פעם איך זה להרגיש נחותה מולך?

אתה מבין בכלל מה זה היה לעמוד מולך פנים מול פנים באותו יום בהפסקה? משפיל. מאותו היום חשבתי שלא יהיה לי את האומץ להתגלות. וכן גם שאני עכשיו בלי שינוי חריף, אין לי את האומץ. רק כשיהיו לי את התוצאות בידיים. וגם אז, אלוהים יודע.

הלוואי שתוכל להבין, שהתמכרתי אלייך, בלי יכולת לעצור את עצמי, להינתק ממך, לקרוע את החבל בינינו כדי שלא תגיע אליי יותר. לא יכולתי.