שעה אח"כ, כשישבה בריטני איתו בחדר, היא עדיין לא יכלה להאמין שזה הוא.
הדמות הגדולה במעיל השחור... האיש שכל כך כעסה עליו. ועכשיו, הוא כאן מולה, והיא מקשיבה לו... לתירוצים שלו.
"בריט, אני מבין שאת כועסת, אבל... זה יותר מסובך משנדמה לך. אין יום שאני לא מצטער על מה שעשיתי, אבל אני יודע שזה
היה חייב לקרות במוקדם או במאוחר. אני לא יכלתי להישאר לנצח. זה פשוט לא הלך." הוא היה נראה כאילו כל מילה הקשתה עליו.
"נמאס לי מהשקרים. אני לא יודעת למה עזבת ואני גם לא רוצה לדעת. אני רק רוצה ללכת הבייתה. אם החלטת שאתה עוזב, למה
אתה פה? מתנהג כאילו כלום לא היה. כאילו אני יכולה לסלוח לך. ככה משומקום..." היא הביטה בו בגועל.
"בריט, אני לא מצפה שתסלחי לי. אבל אני רוצה לנסות להחזיר את האמון שלך בי. בבקשה, רק תנסי-" הוא אמר.
"-אני לא חייבת לך כלום. כדאי שתלך מכאן ותעלם מהחיים שלי כמה שיותר מהר." אמרה בריטני בקשיחות.
"בריט, אני מרגיש אשם." אמר, והיה נראה שהוא אומר אמת לפי הבעת פניו המובכת מעט.
"טוב מאוד. אם לא היית מרגיש ככה, הייתי מבינה שהמצב חמור באמת. אני יכולה ללכת?" היא שאלה.
"בריט, כל כך גדלת... אני כל כך רציתי לראות אותך גדלה... ללוות אותך במסע ההתבגרות..." הוא אמר.
"והייתה לך האפשרות. אתה וויתרת עליה. וויתרת עליי. וויתרת על אמא. אז אל תעשה מעצמך מסכן." היא אמרה.
"בריטני, בבקשה, רק תתני לי לסיים משפט..." הוא אמר, נואש.
"לא רוצה." היא אמרה חד משמעית, ויצאה מהדלת.
היא הלכה בלי לחשוב אל ביתה של חברתה הטובה ביותר, אפי. היחידה שסמכה עליה כעת.
ניק נכנס הבייתה אחרי יום מייגע, ומיד ראה את ג'ייד, רואה טלוויזיה בסלון, עם הרגליים על השולחן.
"היי, ניק..." היא אמרה, בתקווה שיענה לה. אך כמו בימים הקודמים, הוא השיב לה בשתיקה מוחלטת.
"ניק," היא ניסתה שוב. "אני כל כך מצטערת... היינו צריכים לספר לך."
ניק כבר לא יכל להמשיך. "מה?!" הוא צרח. "הייתם צריכים לספר לי?? לא הייתם אמורים לעשות את זה בכלל!!"
"סוף סוף! כבר חשבתי שנהיית אילם. ניק, אתה מוציא את זה מפרפורציות!! בס"ה התאהבנו, זרמנו, וזה קרה..." אמרה ג'ייד.
"אז אולי כדאי שתפסיקי לזרום, כי רק דברים רעים קורים מזה." אמר ניק, שנזכר במקרה בו התנשקה עם המורה לצרפתית.
"ניק, זה כל כך לא אותו הדבר" אמרה, כאילו קראה את מחשבותיו. "רוקי בגיל שלי."
"והוא גם במקרה החבר הכי טוב שלי!!" הוא אמר, משתומם.
"הוא לא יכול להיות גם החבר הכי טוב שלך וגם החבר שלי?" אמרה ג'ייד, לא מבינה מה הוא רוצה ממנה.
"לא!!!" הוא צעק והרים ידיים, לא מבין איך היא לא קולטת למה הוא כועס.
"ניק, אני לא מתכוונת לעזוב אותו, כך שאתה פשוט תצטרך להתרגל." היא אמרה, וקמה מהספה.
"ג'ייד, אני לא מתכוון להתרגל, כך שאת פשוט תצטרכי לעזוב אותו." ענה לה ניק.
"תשכח מזה." אמרה ג'ייד, ונעמדה מולו בשפתיים חתומות.
"תשכחי מזה שאני אשכח מזה." הוא אמר, וידע שתתעצבן.
"אתה כזה תינוקי." אמרה וגילגלה עיניים.
"ואת כזאת מופקרת." הוא ענה.
"אה?!" היא קראה בקול.
"מ-ה ש-ש-מ-ע-ת!" אמר ניק והדגיש כל הברה.
היא ניסתה לתת לו כאפה אבל הוא התחמק, וחייך חיוך סנובי.
היא נראתה מעוצבנת מעל לראש. היא תקעה בו מבט רציני, שמעולם לא איים עליו.
"אני לא אעזוב אותו ב-ח-י-י-ם. יבוא יום וגם אתה תכיר את המושג 'אהבה'. עד אז- תתבגר ותתגבר." אמרה והלכה לחדר.
צ'לסי הדליקה את המחשב כדי לבדוק עם קיבלה אייסיקיו קצת חסרת תקווה, אבל אחרי ההפתעות של היום...
ואכן, הודעה אחת חדשה... היא קיפצה בחדר מהתרגשות... כמעט אף פעם היא לא קיבלה הודעות שלא מהלהקה, בקשר
לחזרות... הכינוי של השולח היה 'הסטלני הקטלני'... זה הצחיק אותה. היא פתחה והחלה לקרוא בשקט.
"ראיתי באתר ההכרויות 'לאב איז אול אראונד' שהיום יום הולדתך... מזל טוב."
היא נזכרה באתר שהיא ואריק פעם נרשמו אליו בצחוק... לפני... שבעה חודשים בערך??
"תודה רבה. מה שמך?" ענתה מהר, נהנית מהבדיחה.
"הו... אני לא אגלה לך כל כך בקלות." ענה במהירות.
"הבנתי. אז... מה אני צריכה לעשות?" היא שלחה בחזרה.
"הפרטים שלך מצאו חן בעיניי... תשלחי לי תמונה שלך?" הוא שלח מהר.
"חח... לא נראה לי." היא ענתה.
"אז לא תגלי את שמי." הוא שלח בצירוף סמיילי 
.
"אני אשלח לך, שנייה." כתבה לו, ושלחה תמונה של דוגמנית הלבשה תחתונה מאיזה אתר של אמא שלה.
"מצחיק מאוד." הוא אמר ושם שוב את אותו סמיילי.
"תשכח מזה, חמוד. לא רוצה לגלות- אל תגלה." שלחה וצחקקה.
"חבל, הפסד שלך. אני שווה יותר משנדמה לך." ענה.
"וגם צנוע." שלחה בציניות.
"ספרי לי על עצמך." הוא כתב לה.
"אין בי משהו מיוחד... אני בת 17, (היום) לומדת בבית ספר תיכוני רגיל לגמרי במנהטן. יש לי אח גדול אחד ואמא... מנגנת על
גיטרה חשמלית בלהקה של כמה אנשים מבית הספר... אפשר לומר חרשנית." היא שלחה.
"דווקא נשמע מאוד מיוחד." הוא שלח, ואז הוסיף "אני אספר לך על עצמי."
"שומעת." כתבה במהירות, קצת במתח.
"אני בן 19, יש לי שתי אחיות קטנות, וגם לי יש רק אמא. אני מצייר וכותב קצת, לומד באוניברסיטת 'ייל' שנה שלישית." שלח.
"שנה שלישית? איך הספקת?" שלחה, סקרנית.
"עזבתי את התיכון בגיל 16." שלח.
"פשש... אז חרשן אתה לא."
"לא, לא ממש." שלח והוסיף סמיילי 
.
"אז לא נשמע שאנחנו כל כך מתאימים." שלחה.
"אני לא מציע לך לוותר עליי כל כך בקלות." הוא אמר.
"מי וויתר?" כתבה לו צ'לסי. דווקא חמוד... חשבה לעצמה.
היילי דיברה בטלפון עם קורטני, שכבר חזרה לביתה.
"בקיצור, הוא ממש כועס, ועוד אחרי דייט כל כך מושלם. אני מרגישה נורא." אמרה היילי.
"הייל," הרגיעה אותה קורטני בצד השני של הקו. "אל תדאגי. אז נלחצת קצת. אז מה? קורה לכולן. הוא יירגע."
"אני מקווה..." אמרה היילי, לא בטוחה בעצמה כלל.
"את מעוניינת בו בכלל?" שאלה קורטני.
"אני חושבת. בעצם לא. אה... ממש. לא! אוף, לא יודעת..." אמרה היילי באומללות.
"יכול להיות שאחותי הקטנה מתאהבת בפעם הראשונה...?" שאלה קורטני.
"קורט, קודם כל אני לא מתאהבת, ודבר שני, מה עם פרסטון, החבר הקודם שלי?" שאלה.
"נו, באמת, הייל. שתינו יודעות שלא היית מאוהבת בו. לא היית זורקת אותו ככה אם כן." אמרה קורטני.
"בכל אופן, אני לא מתאהבת הפעם. ממש לא. עד מחר אני כבר אשכח ממנו." אמרה היילי.
"מה שתגידי." אמרה קורטני, והיילי אמרה זאת בלב לעצמה בו זמנית. "קורט, מה את היית עושה במקומי?" שאלה קורטני.
"לא יודעת, אפרוח קטן. אני בטוחה שבסופו של הדבר הלב שלך יגיד לך מה לעשות." אמרה קורטני.
"אולי את צודקת. טוב, את תמיד צודקת." אמרה היילי.
"בדיוק." אמרה קורטני.
קולו של ד"ר שיין העיר את ג'סטין באמצע הלילה.
"מה קורה?" שאל ג'סטין בחשד.
"ג'סטין, אני מצטער אבל אני חייב לדבר איתך." אמר ד"ר שיין ברצינות שהפחידה את ג'סטין.
"מצבה של אימך התדרדר ויש דרך אחת שתוכל לייצב אותה." אמר ד"ר שיין.
"נו?" שאל ג'סטין, לא מבין למה הם לא מתחילים לפעול בדרך הזאת.
"יש גם אופציה אחרת. יכול להיות שהתרופה הזאת, שתייצב אותה, תדרדר את מצבה עוד יותר, ואפילו.."
"אני לא רוצה לשמוע את המילה." אמר ג'סטין. "מה יקרה אם לא נלך בדרך הזאת?"
"ה' יודע." אמר ד"ר שיין. "אני מניח יישארו רק חודשים ספורים לחייה."
ג'סטין השתתק. הוא לא ידע מה לומר.
המשך יבוא...
תגיבו?
לוליפופ™
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לוליפופ™