רציתי שהתמונות של הדמויות יהיו מוכנות להיום, אבל אני עוד צריכה לעשות תיקונים, אז תסלחו לי?
בכל מקרה אני מנסה לעמוד בקצב הפרקים, ואני יודעת שלפעמים לא הולך לי, אבל חשוב לי שתדעו שאני ממש עושה כל מאמץ
שאני יכולה כדי להביא לכם פרק חדש ומעניין לעיתים קרובות ככל שאפשר. אני מקווה שאתם מעריכים את זה...
כדי להראות לי את זה, תגיבו טיפה יותר?
בריטני נכנסה למיטה, וסגרה את הדלת, אך עדיין יכלה לשמוע, אמנם חלש יותר, את קולות הריב של הוריה.
היא רצתה לבכות, אך הרגישה ילדותית, וחנקה את הדמעות עמוק בגרונה.
כל השיחה לא הנעימה לאזניה, והיא החליטה לומר שהיא נורא עייפה והלכה לחדר.
אבל האמת שהיא לא יכלה להרדם. יותר מדי ארועים קרו... יותר מדי דברים נאמרו... יותר מדי הפתעות, עד שלא יכלה להכילן. היא רצתה לעצום עיניים ולהתעורר בבוקר ולגלות שכל זה היה חלום רע, סיוט אחד גדול.
שאביה לא חזר, אחרי כל השנים בלעדיו. היא חשבה שהוא עזב לעד, ועכשיו, כשהיא סוף סוף הצליחה להתגבר וללמוד לחיות בלעדיו, והפסיקה לבכות כל ערב את נשמתה מגעגועים, הוא כאן, מולה? כאילו כלום לא קרה?
היא לא יכלה לדמיין אצ הסבל שאמה בטח חשה כעת. אביה נטש אותה, והשאיר אותה אם חד הורית, בלי הודעה מוקדמת.
יום אחד התעוררה לגלות שהוא איננו ולא ישוב עוד, ושנים אח"כ פתאום מגלה שהנה הוא פה מולה?
היא שתקה רגע, כי לפתע חשבה ששמעה משהו לא הגיוני... אבל פתאום בסלון שררה שתיקה. היא האזינה בדממה, מנסה לא להשמיע קולות בנשימתה. אולי מה שהיא שמעה היה נכון? לא, לא יכול להיות... הוא לא כזה חלאה. או שכן? יכול להיות שאכן יש לו משפחה חדשה, מלבדן?
היא כל כך רצתה לגלות שהיא טועה.
בבוקר, בשער, ניק ורוקי נכנסו, צוחקים על סרטון שראו אתמול בלילה. ניק הרגיש כאילו אבן ענקית הוסרה מליבו.
הם חזרו לדבר ולצחוק כרגיל, כמעט שוכחים את כל מה שהיה. ניק הבין שלא משנה מה, הוא לא יכול לוותר על חבר כל כך טוב, אח נאמן, כמו רוקי. כי זה כמו לוותר על חלק מעצמו, ואת זה הוא לא היה מוכן לעשות. ורוקי הרגיש ממש אותו הדבר.
לפתע החיוך נמחק מפניו של ניק, כשראה מישהי מתקרבת מולו. היילי, שיערה הבלונדיני גולש על כתפיה, על מעילה הלבן שחשף את בטנה החטובה. הוא הרגיש מצד אחד כעס עז אליה, רצון לצעוק ולזרוק חפצים בחוזקה, ומצד שני תשוקה רבה. הוא היה קרוע בין שני הצדדים, ועצר שם, פיו פעור, כאילו בתדהמה, והיא מביטה חזרה, עם הבעת פנים דומה.
רוקי הסתכל פעם עליה ופעם עליו, המום גם הוא. לא יודע מה לעשות. הוא שתק, עד שהיילי התאפסה, השפילה את ראשה, ובלי להעיף מבט לעברם צעדה אל תוך בית הספר, מעיפה את שיערה לאחור, מנסה להיות אדישה ככל שאפשר. לניק לקח כמה רגעים נוספים לקחת את עצמו בידיים, ובהרגשה לא נוחה נכנס עם רוקי, בשתיקה, לבית הספר.
היילי הרגישה כמו מערבולת בתוך בטנה. היא הרגישה כל כך מושפלת, כמו שלעולם לא הרגישה קודם.
היא רצתה שהאדמה תבלע אותה, גם במשך שיעור ביולוגיה, בשעה ראשונה. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על המבט של ניק.
היא כל כך רצתה להגיד משהו, כשעמדה כך מולו, אך לא יכלה להחליט אם לומר שהיא מצטערת, או שהיא כועסת עליו, או שהיא לא יכולה להבין אותו, או שהוא סתם מגזים את זה, או שהוא חייב להפסיק לחשוב שלו אין צד בסיפור הזה, או בפשטות, את האמת.
שהיא אוהבת אותו ולא יכולה להפסיק לחשוב עליו מאז אותה הפגישה.
אבל היא הייתה חייבת להשתחרר מדאגות ולחצים; היום הוופעה הראשונה שלהם, לה ציפו מאז התחילו את הלהקה, בחופש הגדול.
היא צריכה לתת את המקסימום. היא ידעה שהיא יכולה, אך רק אם תהיה רגועה, ומחשבותיה לא יהיו עסוקות באלף דברים אחרים. היא נשמה עמוק את האוויר המחניק של החדר. היא נזכרה במה שאמא שלה הייתה אומרת לה כשהייתה בוכה אחרי ריב עם חברה בכיתה א'. איך הייתה מרגיעה אותה במשפט כה פשוט:
"תאמיני בעצמך. זהו סוד ההצלחה."
היא אמרה את זה לעצמה, והרגשיה איך המילים מחלחלות בתוך תוככה.
היא ידעה שהיא תשחק אותה בגדול; זה לא יכול להיות אחרת. לפתע חתיכת נייר נחתה על מחברתה הפתוחה.
היא פתחה אותה. היא קראה את כתב ידו של ניק.
"חשבתי על זה ו... אני יודע שהייתי מגעיל. אנחנו צריכים לדבר."
היא הרגישה את הלב שלה פועם חזק. היא הוציאה במהירות עיפרון, ואז הסתובבה לראות אם הוא מסתכל.
הוא אכן הסתכל... מבטיהם הצטלבו, ושניהם מיד הפנו את ראשיהם, מובכים. היא רצתה למות.
"אפשר אחרי ההופעה." היא כתבה. היא רצתה לכתוב שגם היא הייתה מגעילה, אבל העדיפה להישאר כמה שיותר אדישה. היא זרקה לעברו את הפתק כשהמורה בדיוק הסתובב לכתוב משהו על הלוח. ניק פתח ולאחר כמה שניות החזיר לה את הפתק.
"אני אחכה לך בחצר האחורית, על הספסל הירוק. אני מעדיף שנהיה לבד." היא קראה בלב.
היא הסתובבה לעברו והנהנה. היא לא יכלה להסתיר את זה מפני עצמה; היא התרגשה לקראת המחשבה שהם יהיו שוב שניהם, לבד. חוץ מזה היא הרגישה שאולי הוא עוד מעוניין בה, וזה עודד את הרגשתה. היא חייכה ונשמה עמוק, שוב משננת את המשפט.
"תאמיני בעצמך. זהו סוד ההצלחה." כמה נכון... חשבה לעצמה.
ג'סטין הגיע באיור לשיעור, ונשלח להרשם אצל המנהלת, שנזפה בו ושחררה אותו חזרה לשיעור, לאחר איום, שבפעם הבאה היא תאלץ להתקשר לאימו. אז ד"ר שיין עוד לא הודיע לה הפעם... יש לו מזל. חשב לעצמו.
ד"ר שיין תמיד דאג לג'סטין בתקופות האישפוז של אימו. כל כך, עד שהיה, בניגוד לרצונו של ג'סטין מודיע למנהלת בכל פעם שהיה קורה משהו, ולו הקטן ביותר. ג'סטין העדיף שהיא לא תדע; שאף אחד לא ידע. אבל זה לא עזר.
הוא התיישב בכיתה, במקום הקבוע שלו- בפינה האחורית. הוא פתח את המחברת והתחיל להעתיק מהלוח.
"מר מרטין." קראה המורה, מיישרת על אפה את משקפיה, ומביטה בו בהתנשאות קלה.
"כן, גב' צ'רלס." אמר ג'סטין, והזדקף בכסאו.
"כולנו נשמח לשמוע את סיכומך בנושא סימפונות הריאה." היא אמרה וחייבה חיוך קצת זדוני.
ג'סטין האדים. שניהם ידעו שהוא לא הכין את הסיכום, כרגיל. כל כך עיצבן אותו שהמורים היו מתנכלים אליו כך. כאילו שזאת אשמתו... כאילו שאם היה יכול לסדר את הדבריםאחרת לא היה עושה זאת. הם לא הבינו מה עובר עליו. מצד שני, הוא גם לא רצה שהם יבינו. הוא היה מעדיף, כמבון, להיות תלמיד טוב, שתמיד מגיע עם שיעורי בית מוכנים ומלאים, בזמן. אבל היו לא יותר מדי דברים על הראש. כמה שניסה- לא יכל להספיק גם את הדברים האישיים שלו- מפגשים עם חברים, סרטים (הוא נזכר, שהפעם האחרונה שהייתה בקולנוע הייתה כשאביו עוד לא נכנס לכלא... בגיל 11.), מסיבות, קניות... ושיעורי בית.
אמא שלו כמובן לא ידעה מכל זה. הוא תמיד סיפר לה שהכל בסדר בבית הספר. כשהמנהלת הייתי מאיימת עליו שתתקשר לאימו, הוא היה ממציא תירוצים, ואיכשהו תמיד יוצא מזה. תמיד היה משכנע אותה. היו פעמים שלא- פעמים בהן התקשרו, והוא הבטיח לאימו, שמעכשיו הוא ישתפר ויהיה תלמיד טוב בהרבה. והוא לא הבין למה, אבל היא תמיד האמינה לו. הוא הניח שכנראה היא הבינה, שזאת הדרך הקלה. העדיפה להאמין לו, כי לא היו לה את הכוחות להתווכח. בגלל זה לא רצה שתגלה. לא רצה שתתאמץ, לדבר עם מורים, ולדאוג שיסיים את כל מטלותיו. הוא ידע שהיא איננה מסוגלת לכך.
"בסדר, המורה." גמגם ג'סטין, והתקדם עם מחברתו לצד השני של הכיתה, מתאמץ להסתיר אותה. הוא פתח בדף אקראי והתחיל לאלתר: "סימפונות הריאה, נמצאות ב... אזור ה... ריאות." הוא נזכר בתמונה שפעם ראה בספר על אנטומיה בביתה של בריטני, כשחיכה לה שתחזור מהחוג שלה. זה היה לפני 3 שנים, כשהם עוד היו ידידים, אבל הוא כבר היה מאוהב בה עד מעל לראש.
הוא הקיץ מחלומותיו על בריטני והתחיל לפרט על התמונה שראה. "הסימפונות הן מעין גושים מגעילים כאלה, ש..."
המורה הייתה נראית כאילו היא מנסה להסתיר שביעות רצונה מן העניין. היא ידעה טוב מאוד שהוא מקריא מדף ריק. "תודה, מר מרטין. שב במקומך, ואני רוצה למחר חיבור על 'למה אסור לרמות מורים' בנוסף לסיכום אמיתי על הסימפונות. ולא, א-א-ל-ץ (כאן הדגישה בנימה מאוד לא משכנעת את המילה) להתקשר לאימך ולבשר לה על מצבך בשיעורים שלי. הכיתה כעת מושחררת." אמרה וחייכה את חיוכה הזדוני.
הם נפגשו במקלט לחזרה הגנרלית. לכולם היו פרפרים בבטן, אבל בס"ה הם לא טעו אפילו פעם אחת, והרגישו שילך להם. הם כולם כמובן התרגשו לקראת הופעתם הראשונה, ואיכשהו הצליחו לשכוח מכל הצרות שסבבו אותם. בהרגשה טובה אבל לחוצה הם הלכו יחד לאולם ההופעות, והסתדרו מאחורי הקלעים. כלי נגינה איכותיים ונוצצים חיכו להם שם, וזה ריגש אותם עוד יותר. נותרו עוד 20 דק' להופעה. במשך כל הבוקר, מאז החליפו פתקים, ניסו היילי וניק להתחמק זה ממבטו של זו.
הם לא ממש הצליחו, איך שלא יהיה. בריטני לעומת זאת לא הפסיקה לשלוח מבטים בג'סטין, ולמרות שכל כך רצה להחזיר לה אותם, הוא לא התאמץ מאוד שלא. צ'לסי הייתה שקועה במחשבותיה, על אותו 'סטלני קטלני', שדי התחיל איתה...נכון, היא חשבה, הוא מעולם לא ראה אותי. אבל לא אמורים להתאהב לפי המראה, נכון? אם הוא היה רואה אותי, כבר מזמן היה מוותר עליי. אז עדיף ככה. חשבה. 10 דק' להופעה...
היילי כבר התחילה להתרוצץ על הבמה חסרת שקט. בריטני נאנחה, במחשבה שהיילי עושה זאת רק למען תשומת הלב.אני לא מקנאה בה. נכון? חשבה באומללות. ג'סטין בא לעמוד לידה. הוא כבר לא יכל לסבול את המרחק... רק לקצת. שכנע את עצמו. רק לקצת, ואז זהו. היא הסתכלה עליו. הוא הסתכל חזרה, ומבטיהם הצטלבו, כחול בירוק. הוא חייך את חיוכו הקטן, שכל כך אהבה, המקסים והמסתורי. היא לא יכלה שלא לפרוש על פניה חיוך רחב, מאוזן לאוזן. הוא נתן לה את ידו, והיא אחזה בה.
היא סימלה לו בשפתיה 'אנחנו צריכים לדבר, אחרי החזרה בספסל הירוק' בשפתם, השפה הסודית שהם המציאו בגיל 12, בבית הספר היסודי. הוא לא רצה את זה. לא היה לו זמן לזה, והוא גם הרגיש לא טוב בקשר לזה. אבל הוא הנהן והמשיך לחייך.
5 דק' להופעה... לפניהם הייתה הרצאה של איזו מחנכת מגרמניה, בנושא גיל ההתבגרות. כולם באולם השתעממו. הם היו שם רק בשביל ההופעה בסוף, שהבטיחו להם שתהיה מדהימה. בגלל שידע את זה, המנהל, הזמין אותם להופיע מלכתחילה.הם שמעו את קולו, מציג אותם. "ועכשיו, הרגע לו חיכתם. להקה של תלמידים מכיתות י"א בבית הספר, תופיע פה לפנינו!" כולם מחאו כפיים ושרקו. "שם הלהקה הוא... בעצם..." הוא עצר וגמגם.
"איך קוראים לנו?" לחש ניק.
"אוי ואבוי!" אמרה היילי. "אין לנו שם! איזה יופי של להקה נהיה... כוכבים אמיתיים!"
"כוכבים נופלים, אולי." אמר ניק.
"מעולה! להקת הכוכבים הנופלים!" אמרה צ'לסי בהברקה.
הם עלו לבמה והציגו את עצמם בשם הזה, והתחילו לנגן.
המשך יבוא...
תגיבו, פליז. אני כל כך, כל כך משקיעה בפרקים האלו.
אין לכם מושג כמה. שלושה ימים אני עובדת על הפרק המזדיין הזה.
אז תגיבו.
לוליפופ™
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לוליפופ™