^ אני . הכי אמיתית שאפשר ^

ואו . אחרי כמעט שנה שלא הסתכלתי לכיוון של האתר הזה, של היומן האינטרנטי הזה שלי החלטתי להיכנס ולבקר .

קראתי פוסט שלי מלפני שנה . כשעוד האמנתי בצבא ובמה שהוא מסמל ואומר, כשעוד הייתי גאה לומר שאני , מור הלאלי , לוחמת בצבא ההגנה לישראל , בחיל ההגנה האוירית בכיפת ברזל .

מאז כל כךך הרבה דברים השתנו .

התפיסה שלי והפרספקטיבה שלי לגבי הצבא השתנה .

אני כבר שנה לפני סיום . שנה ו16 יום לשחרור .

כבר עברתי שנתיים מהשירות שלי. מי היה מאמין ?

יכולתי להשתחרר עכשיו, יחד עם כל בנות המחזור שלי בתיכון . אבל בחרתי שלא .

תמיד אומרים שהשנה האחרונה של הלוחמות היא הקשה ביותר ואני מתחילה לחוש בזה עכשיו .

אני מרגישה חוסר מיצוי מטורף מהתפקיד שבוא אני נמצאת . מרגישה כמו תצפיתנית שחתמה עוד שנה על פארש .

כשכל החברות שלי יוצאות סופש , נוסעות למסיבות , אני עושה 21 כי יש התחממות בצפון .

נמאס משגרה מעצבנת, מזה שחברות שלי (במערכת נשק החדשה שעברתי אליה -חץ) משתחררות עכשיו כי הן עושות שנתיים ואני הלוחמת היחידה באתר .

היחידה בין 8 בנים שאיתי בפלגה .

אני כל כך לא הייתי רגילה לזה. הייתי רגילה לפני שנה שהיו איתי עוד כל כך הרבה בנות ביחד, באותו הסבל .

אבל ידעתי שבכיפת ברזל לא יכולתי להמשיך .

התנאים לא היו תנאים, לא היה אוכל, לא היה מקום לישון, היה רע.

הייתי בדיכאון , הייתי מתוסכלת. בכיתי במשך ימים רבים ותמיד אמרתי שאני שומעת את חברות שלי מדברות על הצבא שלהן, ושכיף להן ושהן מאושרות למרות שיש שביזות , כי המקום מדהים. ורק אני חשבתי על כמה שרע , ולא משנה שלפעמים יש רגעים קטנים של אושר, זה לא מה שאני רוצה לזכור משלוש שנות השירות שלי בצבא. את זה שהיה לי קשה ובכיתי כל היום. אני רוצה גם להיות מאושרת.

אז בחרתי כנגד כל הסיכויים לעבור החוצה מכיפה, שזה דבר שכמעט ולא קורה. אחריי שאני עברתי, ואנשים ראו שאני מאושרת, היו כמה חברים שעברו אחריי, לאותה מערכת נשק אך לא לאותו בסיס .

בהתחלה חשבתי שיהיה לי קשה בלי החברות שלי, ובאמת שבחודשיים הראשונים היה לי ממש קשה ורציתי לחזור בחזרה (זה גם היה בתקופה של עמוד ענן והרגשתי כמו עציץ שלא עושה כלום בזמן שחברות שלי מיירטות רקטות מעל אשדוד)

אבל צמחתי והתבגרתי במקום הזה, גיליתי אנשים מדהימים , התחברתי. ועכשיו אני יכולה להגיד שהסוללה שלי בעין שמר , היא הבית.

הייתי שם בכל כך הרבה מצבים. התאהבתי שם , נפגעתי שם , בכיתי , צחקתי , התחברתי, גיליתי חברים חדשים שאני מתגעגעת אליהם ברגע שאני יוצאת הביתה. הכרתי בנות חדשות שאני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיהן שעכשיו יהיה לי קשה פי מליון כי הן משתחררות לי אחת אחרי השנייה.

אבל אני יודעת שלא מזה אני יפול , שיהיו לי את החברים שלי שהכרתי שם , שמחזיקים אותי תמיד גם אם לפעמים נדמה לי שלא.

שכשהם רואים שאני בוכה אז ישר מחבקים אותי ומנגבים את הדמעות, אומרים מילות עידוד ותומכים בי בתקופה הקשה שאני נמצאת בה כרגע.

אני לא חושבת שיכולתי להתמודד עם הכימותרפיה של אמא שלי אם הייתי ממשיכה בכיפת ברזל.

אני לא חושבת שהיו תומכים בי כל כך הרבה כמו פה .

מהחיילים הצעירים ביותר עד הדרג הכי גבוה שיש לנו בבסיס (רס"ן)

וסוף סוף למרות שכל כך הרבה פעמים פשוט רציתי לקחת את הרגליים שלי וללכת , אני סוף סוף מרגישה שמצאתי את הבית שלי.

שמצאתי את האנשים שאיתם אני יכולה לסיים את השלוש שנים שלי בכבוד, עם תעודת לוחם ולא לחפש כל מיני קיצורי דרך ולנסות לצאת מהלוחמה על רפואי, נפשי, פסיכי או משהו כזה .. פשוט לסיים שלוש שנים עם כל הכאב והשביזות שבדבר כי אם מתחילים משהו אז מסיימים אותו בצורה הטובה ביותר בלי קיצורי דרך ומתמודדים עם החלטות שעושים גם אם הן הכי קשות.

ואני , עוד מהיותי צעירה פעורה בכיתה י"ב החלטתי לעשות 3 שנים לוחמה (גם אם כרגע אני לא באמת רואה את עצמי כלוחמת) ואני יסיים אותן כי ככה החלטתי מההתחלה .

עוד 16 יום אני מחליפה קידומת. סוף סוף בת 20.

זה לא יאמן איך הזמן עובר כל כך מהר..

כאילו רק לפני שנייה הייתי בת 18 והתגייסתי, לפני חצי מבט הייתי בת 19 שהגיעה לבסיס חדש ולא מוכר והינה אני בת 20 עוד מצמוץ .

החיים עוברים מהר מידי וזה רק גורם לי לחשוב שאני רוצה להספיק לעשות הכל הכל הכל , אבל הכל (!!!) כל עוד יש לי אפשרות וזמן .

לפני שאני מתחילה את הפרק של אחרי הצבא עם הטיול לדרום אמריקה והלימודים (שאני עדיין לא יודעת מה אני רוצה ללמוד בכלל - אני חושבת על עיצוב פנים)

לפני כל הפרק המלחיץ של החיים לפני שאני בונה חיים חדשים עם בחיר ליבי (מי שזה לא יהיה , העיקר שהוא יהיה חתיך) אני רוצה להספיק הכל

להכיר כמה שיותר אנשים , ולצאת לכמה שיותר מסיבות , וכמה שיותר להשתכר ולהנות כי כרגע זה הפרק זמן המשוחרר שלי .

אחריי שנה מהפרידה שלי ושל תומר אני פתאום מרגישה בנאדם חדש, שיש לי את כל הכוחות בעולם לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה .

כי אין לי אף אחד לתת לו חשבון חוץ מלעצמי (ולאמא שלי אחרת היא תקרע אותי..)

אז טוב לי , וכיף לי .

אה כן ... וגם התגעגעתי .

we are young , we are free