סילוק
ריב קטן עם אמא,
צעקות ובכי.
כמה מכות עם החגורה,
הוביל לסילוק מהבית.
המקום בו גדלתי,
בו נשמתי ובו חייתי כל חיי עד כה,
סולקתי בגלל מריבה טיפשית,
שגרמה לשנות את חיי מקצה לקצה.
משוטטת לבד ברחובות החשוכים,
בלי הגנה ואהבה.
רק כתף אחד להישען עליה תמיד.
נשמע כמו אגדה שסופה מר ורע.
כמעט סולקתי אמש מהבית. זה מה שהוביל אותי לפתוח בלוג.
בחיים שלי לא חשבתי שאפתח בלוג,או אכתוב ביומן,כי הכל היה וורוד וטוב.
עד אתמול..
אבא היה במשלחת בעיר אחרת,משהו שקשור לעבודה.
אני ואמא התחלנו לפתח מריבה כזאת או אחרת,על נושא ממש שטחי
ולא חשוב בכלל.
עד שזה הגיע לצעקות ושבירה של אגרטלים וכוסות,
אפילו הרגל של הכיסא נשברה מהמכה על הקיר.
בקושי חמקתי לחדר שלי. ננעלתי,
ברחתי לקצה החדר ובכיתי אל תוך הלילה.
בבוקר היא דפקה על הדלת,ביקשה סליחה. עד עכשיו לא
סלחתי לה.
אני לא מדברת איתה.
היא איימה עליי שתסלק אותי מהבית,לתמיד.
אין שום סיבה שבעולם שאסלח לה על דבר כזה.
אני לא יודעת אל מי לפנות ומה לעשות.
נמאס לי שהיא מתעללת בי ואז מבקשת סליחה.
לסלוח לה זה הדבר האחרון שאעשה.
אני שונאת אותה כבר זמן רב,אמרתי לה את זה ואני לא מתביישת בזה.
יש לי בעיות איתה מאז היותי קטנה,
ולה בעצמה נפלט מאחד הריבים האינסופיים שלנו שההריון
שלה איתי היה מקרי לחלוטין.
שהיא לא רצתה אותי.
אני לא אשכח את זה,עדיף שבכלל לא הייתי קיימת.
כך היה מוטב לה.
אח"כ לא יכלה למצוא בעל כי הייתה עם ילדה,
איזו דשה קטנה שהפריעה לה בחייה השלווים והיפים.
רק אח"כ מצאה אבא נחמד,
שהוא הכתף היחידה שאוכל לבכות עלייה.
חבל לי אם הוא ילך,יעלם. אני אבכה עליו וארצה למות יחד איתו.
אני מרגישה כאילו הוא יותר קרוב אליי מאמא שלי,
למרות שהוא בכלל לא האבא הביולוגי שלי.
לא אוכל לעשות כלום בינתיים,אין לי לאן לברוח.
מוטב שאפרוק כאן, בבלוג.
מוטב כך,מאשר שאוכל את עצמי בשקט. ככה אני יכולה
להיפתח קצת.
המכות שלה עדיין כואבות על היד,
יש לה יד מאוד חזקה.
בא לי למות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
