חשבתי לכתוב על הנושא של בית הספר, והתיכונים בכלל.
יש לציין שלמרות שהמילה "אני" לאו דווקא מתייחסת אלי. אלא בכללי. (ורוב המקרים באמת מבוססים על מקרי אמת)
ידוע כבר שהממוצע הארצי מדרדר משנה לשנה, ומשרד החינוך "מטפל" בזה.
אז זהו שהוא לא ממש. וגם פה אני בטח לא מחדש לכם.
אני אנתח את הבעיה:
1. התלמידים מגיעים לבית הספר, לא משנה איזו שכבה, שמחים וטובי לב (טוב הגזמתי קצת :P) לקראת שנת לימודים חדשה. חלקם אוהב ללמוד, וחלקם קצת פחות.
כשהם מגיעים לשיעור, הם כרגיל מצפים למורה שתבוא ותלמד את המבחן, ולא את החומר.
הנה שיחה טיפוסית ובלתי נמנעת להמחשה:
"המורה, אפשר לשאול שאלה על הריאות?"
"לא, החומר למבחן הוא על הלבלב והכבד"
"אבל המורה, אני רוצה לדעת בלי קשר למבחן"
"תן לי קודם לסיים את החומר, ואז תוכל לשאול מה שבא לך"
עד כאן הכל טוב לא?
לא.
כי החומר לעולם לא נגמר. וברגע שמסתיים נושא, המורה תמשיך לדחות את השאלה של התלמיד.
ואז מגיע סוף השנה.
ואז התלמיד ממשיך לא לדעת.
וברגע מסוים בחיים...
"חמצן! שמישהו יעזור לי!"
"אדוני, מה קרה?!"
"חבר שלי, הוא התעלף, ואני לא יודע מה לעשות!"
"אני... אני רק למדתי על לבלב וכבד בזמנו, אז אני לא יודע..."
"תקרא לעזרה!"
"דוקטור! דוקטור! מזל שמצאתי אותך! אתה חייב לבוא, יש מישהו בסכנת חיים!"
כעבור כמה דקות
"דוקטור, תודה תודה תודה לך!!! הצלת את החבר הכי טוב שלי!!"
"דוקטור, איך ידעת לטפל בו ככה?"
"זה חלק מהמקצוע. למדתי את זה באוניברסיטה"
"אתה לא חושב שכדאי ללמד כאלה דברים בבית ספר, בלי קשר לרפואה?"
"כמובן. אבל בית הספר מלמד דברים חשובים יותר כמו – איך לשחק כדורגל בהפסקות"
אהמ. אני עוד יכול להמשיך את זה. וזה אולי נראה כאילו "על מה אתה מדבר, זה בחיים לא יקרה", אז זה כן קורה. אולי לא במקרה שציינתי, אבל הרעיון דומה.
2. נניח והחומר מעניין אותי, ואני רוצה להרחיב. אז אני הולך לספרים, אינטרנט, אנציקלופדיות וכו כדי לברר דברים שאני רוצה לדעת.
קראתי, חרשתי, ועכשיו אני יודע הכל על המוח, העצמות, השרירים, והעצבים. לקח לי חצי שנה ללמוד את כל זה.
ואז אני בא למבחן, ושם שואלים אותי:
"מה גודל הכבד?"
"איזה חומר פולט הלבלב?"
"האם אפשר להחליף את אחד מהם באיבר מלאכותי אחר?"
ואני לא יודע כלום. כי לא למדתי על זה.
"המורה, אני לא יודע את השאלות מהמבחן"
"טוב, פעם הבאה תלמד טוב יותר בבית"
"אבל המורה, החומר הזה משעמם אותי, במקום זה למדתי על הרבה דברים אחרים, כמו עצמות ושרירים"
"אין לך מה לעשות עם הידע הזה. משרד החינוך רוצה שנלמד על כבד ולבלב, ורק על זה נלמד"
אז אני משתעמם בשיעורים, ובמקום להקשיב מצייר לי, או מדבר עם חברים לידי, או מצביע כל הזמן ומבקש לצאת לשתות או לשירותים, כשבעצם אני סתם רוצה להיות מחוץ לשיעור ולנושאים המשעממים.
3. וכשאני מחליט סוף סוף ללמוד על כבד ולבלב? גם אז צפויה לי בעיה.
"ענה על השאלה הבאה- מנה אחד מאבות המזון שהלבלב עוזר לפרק"
"רגע מה זה היה... פחמימות!"
כעבור זמן מה, כשהמורה מחזירה את המבחנים
"המורה! למה פסלת לי את השאלה?? עניתי נכון!"
"אתה ענית פחמימות, שזה נכון. אבל לא למדנו את זה בכיתה. בכיתה למדנו רק על חלבונים ושומנים"
"אז את אומרת, שאם זה נכון, אבל לא למדנו את זה בכיתה, זה בעצם נחשב כלא נכון?"
"בדיוק"
עוד מישהו רואה משהו מסריח פה? -_-
4. תלמידים שנקראים חכמים. חכם מוגדר כמישהו פיקח ונבון.
אבל איך מערכת החינוך מסתכלת על חכמים? כמישהו עם ממוצע גבוה.
דני:
תלמיד שאוהב ללמוד. מאז ומתמיד הוא שאל שאלות לעניין, עשה את כל מה שנדרש ממנו, וידע את כל החומר שנלמד בכיתה, ומעבר לו.
אבל לדני יש חיסרון גדול מאוד. הוא אוהב לדמיין.
מבוגרים אולי יגידו שזה יתרון, שזה נפלא, שזה יצירתי ומקסים.
אך לא מערכת החינוך.
כשנברא האדם, הוא נולד עם מוח שלם, יצירתי ולוגי כאחד. לא לפני הרבה זמן, נוסדה מערכת החינוך המודרנית שחילקה את המוח לשניים- ימין ושמאל.
מערכת החינוך המודרנית, החליטה שב-12 שנות לימוד, אפשר להשקיע רק בצד אחד. אז במשך 12 שנים הם יתמקדו בצד השמאלי, ואת הצד הימיני הם ישאירו לגנים, למעונים, ולחוגים פרטיים אחרי הצהריים.
להמחשה:
אם אתם רואים את האישה מסתובבת בכיוון השעון, אתם משתמשים בצד הימיני יותר.
אם אתם רואים את האישה מסתובבת נגד כיוון השעון, אתם משתמשים בצד השמאלי יותר.
אם אתם רואים משהו שהוא לא אישה, אתם משתמשים בצד הימיני.
אם מתרכזים, אפשר להפוך את כיוון הסיבוב שלה. נסו ותראו אם אתם יכולים. אני הצלחתי ^^
פעולות הצד השמאלי-
משתמש בהגיון
מפורט יותר לפרטים
עובדות שולטות בו
שולט בשפה ובמילים
"נמצא" בעבר והווה
מדעים ומתמטיקה
מבין את המשמעות הכללית
ידען
מכיר בדברים
בעל דפוס קבוע
יודע שמות של חפצים
רואה את המציאות
יוצר אסטרטגיות
מעשי
בטוח (במשמעות של 'הולך על בטוח')
פעולות הצד הימיני-
משתמש ברגש
רואה את "התמונה הגדולה"
דמיון שולט בו
זוכר תמונות וסמלים
"נמצא" בהווה ועתיד
פילוסופיה ודת
יכול "להבין" (לדוגמה- משמעות )
מאמין
מעריך
בעל תפיסה רחבה
יודע פעולות של חפצים
רואה את הפנטסיות
מציג אפשריות
קצר רוח
לוקח סיכונים
(ואם נמאס לכם לנסות לסובב אותה, רמז- הטריק הוא להתרכז ברגליים P:)
ונחזור לדני. בזמן מבחן הוא לא מסוגל להתרכז, למרות שהוא יודע את התשובות, בגלל שהוא עסוק בלדמיין, והוא שקוע בעתיד במקום בהווה.
דני נכשל.
משה:
תלמיד עם ראש על הכתפיים. אחרי הצהריים הוא נפגש עם החברים, וחושב על מה שקורה לו עכשיו. למבחנים הוא לומד את החומר שצריך, ומשנן אותו.
משה מצליח.
ולבסוף כששניהם יוצאים מהכלא הנקרא מערכת החינוך, משה הולך לנהל איזו חברה, ודני הולך לכתוב סיפורים.
בעתיד, דני יקבל פרס על ספריו רבי המכר שמצליחים לרגש כל אחד.
ומשה, ימשיך לנהל את החברה שלו ולהרוויח כסף.
למה מערכת החינוך משקיעה רק במשה, ותלמידים כמו דני נזרקים הצידה ומודבקים להם כינויים כמו- בעל קשיי למידה, היפראקטיבי, בעל הפרעת קשב וריכוז, זכאי לתוספת זמן, וכן הלאה?
למה להשקיע בצד אחד של המוח, כשאפשר להשקיע בשניהם?
כל תלמיד ילך למסלול שמתאים לו, במקום שיתקשה במסלול אחד שנקבע לו מראש ואין לו אפשרות לצאת ממנו.
התלמידים "בעלי ההפרעה" הם אנשים רגילים בדיוק כמו משה. אבל הם פשוט לא מתאימים למערכת החינוך המודרנית.
ומה הפתרון הכי קל לבעיה? להתעלם ממנה ו/או לזרוק אותה הצידה.
אז את מי הייתם מגדירים כחכם? דני או משה? ולמה?
5. למעשה, המורה יכולה להגיד בכיתה ש-
"אנשים בעלי רגליים וידיים אוהבים לאכול קרמבו"
אני יכול להסכים עם המשפט, ואני יכול שלא להסכים. אבל חשיבה ומוסר קשורים לצד הימיני של המוח, כך שאסור להשתמש בפעולות האלה.
אם אני אבוא למבחן וארשום "אנשים בעלי רגליים וידיים אוהבים לאכול קרמבו", אני אקבל 100. למה? כי שיננתי ורשמתי בדיוק מה שהמערכת רצתה שארשום.
אם אני אבוא למבחן וארשום "אנשים בעלי ידיים אוהבים לאכול קרמבו" כי שכחתי לרגע את הרגליים במשפט, אני אקבל 70. כי לא ציטטתי את המשפט במלואו, והוא נכון רק חלקית.
אם אני אהיה בכלל אמיץ וארשום "אנשים בעלי רגליים וידיים לא תמיד אוהבים לאכול קרמבו" כי אצלי זה ככה למשל, אני אקבל 0. כי הבעתי דעה אישית.
אם הייתי לומד במערכת חינוך שמפתחת את הצד הימיני, הייתי מקבל כנראה 100 על התשובה הזאת. כי חשבתי כשכתבתי אותה, ולא רק רשמתי מילה במילה ממה שהמורה אמרה לנו לרשום.
6. בבית הספר אומרים לנו שאם לא נשקיע, לא נצליח.
אז למה יש ציירים מדהימים שלא למדו מעולם ציור בבית הספר?
למה יש נגנים מדהימים שלא למדו לנגן על אף כלי בבית הספר?
למה יש סופרים, משוררים, מדענים, מנהלים, יועצים... שכמעט ונכשלו בבית הספר, אם בכלל למדו בו, אבל בכל זאת הצליחו בחיים כמו, ואם לא יותר מאחרים?
אני את התשובה יודע, ואתם?
ועוד משהו שלא קשור לפוסט, אבל חשבתי שכדאי להפיץ (תפיצו!)
ומי שעוד לא קרא את הפוסט הקודם- שירוץ!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dodly