פעם חי לו ילד. בעצם, הוא עדיין חי.
מגיל קטן הוא לא הסתדר כל כך עם אנשים. בהתחלה, אמא שלו שמה אותו במעון בזמן שהיא הייתה בעבודה. כשהגננת והילדים ניסו לדבר איתו, הוא ישב לו בצד בשקט. לרוב היה משחק עם היונים שבאו לחצר. הוא היחיד שהצליח להתקרב אליהן, בזמן שמכל אחד אחר הן ברחו.
הוא לא דיבר, וכאילו התעלם מהקולות שמסביב.
אמו חשבה שמשהו לא בסדר. היא לקחה אותו לטיפולים ובדיקות, ובסוף אובחן הילד כחירש.
אמו לקחה אותו לגן מיוחד של ילדים חירשים, שמלמד את אותם הדברים שיש בגן רגיל, רק בשפת הסימנים. למרבה הפלא, הוא קלט את השפה מהר, כאילו שכבר ידע אותה. ועדיין, הוא לא הגיב לילדים האחרים שניסו לשחק או לדבר איתו. גם לא לגננת.
בכיתה א' התנכלו לו. כל הזמן צחקו עליו והרביצו לו. היה לו מזל שזה היה בשפת הסימנים. ככה הוא יכל רק לעצום את העיניים ולא לראות או לשמוע אותם. המורים לא הבחינו בכך, והוא גם לא אמר שום דבר. בכיתה היה נדמה כמרחף, ובזמן שאחרים פתרו תרגיל על הלוח, הוא הביט בפרפרים שנחתו על הענף מחוץ לחלון.
"בית הספר כל כך שקט" חשב לעצמו. "כדי לא לשמוע את הצעקה הגדולה ביותר, אני רק צריך לעצום את עיני"
כך עבר הילד את כיתה א'. וכך גם כל בית הספר היסודי. הציונים שלו היו נמוכים, כיוון שלא הקשיב בשיעורים, לכן בחטיבה הוא שובץ בכיתה מיוחדת של ילדים מתקשים.
החטיבה הייתה מקום חדש ושונה לגמרי, אבל לא בגלל המקום החדש או המורים החדשים, אלא בגלל שהיא הייתה מעורבת. חירשים ושומעים למדו במעורב. כיתות מסוימות מעורבות, בהן למדו בשפת הסימנים בלבד, וכיתות אחרות של שומעים בלבד, שחלקם לא הכירו את השפה.
הילד כבר לא היה מחויך כמו פעם. כבר לא היה שקט כמו פעם. ילדים דיברו אחד עם השני במסדרונות. צעקו, צחקו והעבירו את הזמן בעזרת דיבור.
"היה לי כל כך שקט... אף אחד לא דיבר, ויכולתי להתרכז בכל השקט שמסביב. עכשיו אני שומע ילדים. אני כבר לא שומע שקט."
זמן לא רב אחרי תחילת הלימודים, התחיל ללוות אותו בריון. הוא כל הזמן צעק לו "אתה חירש! אתה לא שומע אותי! חהחה!"
הבריון ליווה אותו יום יום, בכל הפסקה, וכמעט בכל שיעור, עד כיתה ח'. בכיתה ח' הילד כבר לא יכל יותר. הוא שכח איך זה לשמוע שקט.
"די!!!! אני לא חירש, ואני שונא כשאתה עושה את זה!!! אני שונא אותך!!!"
הבריון היה בשוק. "הי חבר'ה, תקשיבו, הוא לא חירש! הוא יכול לדבר!"
"על מה אתה מדבר? שאלו כולם. הוא הילד הכי חירש שיש. הוא לא ישמע אפילו אם פצצה תתפוצץ ליד האוזן שלו."
"אני אומר לכם, הוא הרגע דיבר!" אמר הבריון
בדיוק באותו רגע אמא של הילד באה לקחת אותו הביתה.
"גברת, את לא תאמיני! הבן שלך דיבר הרגע!"
"הצחקת אותי. הבן שלי לא דיבר מעולם, הוא חירש מלידה."
"אני נשבע לך שהוא דיבר! נו, דבר כבר! דבר!"
הבריון התחיל לצעוק ולתת מכות חלשות לילד. דמעה כבר עמדה ליזול מעינו. לפתע, להקת יונים החלה להופיע בשמים.
"הי כולם, תראו! היונים האלה מתקרבות לכאן!"
"מעניין מה הן עושות פה... רגע, מה?!"
היונים החלו לצלול למטה ולנקר את הבריון. כולם הסתכלו מהצד ולא ידעו מה לעשות. לא עבר זמן רב לפני שמורים החלו להגיע למקום.
"מה לעזאזל קורה פה?" צעק אחד המורים, והחל לגרש את היונים בעזרת ידיו.
בשקט, בלי שאף אחד שמע, לחישה קטנה עברה באוויר.
"די, זה מספיק"
היונים הפסיקו בבת אחת להתקיף את הבריון, עפו, וכעבור כמה שניות נעלמו מהאופק.
התקרית הזאת לא נשכחה. הילד כבר גדל ועכשיו הוא בתיכון, בכיתה י'. כבר מכיתה ט' הוא החל להבריז משיעורים, רק כדי לשמוע שוב את השקט שמסביב. עכשיו התיכון הרבה יותר גדול, והמקומות השקטים, הרבה יותר שקטים ומרוחקים.
"הבאתי לכם אוכל. לא שכחתי את מה שעשיתם לי באותו יום. אני שמח שהכרתי אתכם."
היונים אכלו בשקט, לא הגיבו לדבריו. הילד, כבר למד שאם הוא ידבר ליד אנשים, יקרה משהו לא טוב. לכן, הוא מדבר רק עם היונים שלו, ועם החיות האחרות אותן הוא פוגש.
יום אחד, בדרכו הביתה, ראה כלב צולע. הוא החליט לטפל בו. הוא לקח אותו למקום המסתור שלו בתיכון, ודאג לו כל יום לאוכל ושתייה, ומדי פעם מצא גם צעצועים.
"אל תדאג, אני אטפל בך עד שתרגיש טוב. מהיום, קוראים לך עֶזֵר. כי אני עוזר לך עכשיו, ואתה בטח תעזור לי בעתיד."
לא לקח הרבה זמן, והכלב הבריא לגמרי. הוא פנה אל הילד ואמר "תודה לך שטיפלת בי במסירות כזו."
"אתה... מדבר?" שאל הילד
"בוודאי, בדיוק כמוך" ענה הכלב
"אבל, אתה כלב. כלבים לא מדברים"
"ואתה ילד, אתה לא אמור לדבר?"
"זה לא אותו דבר..."
"האם זה נכון שכל חייך ידעת לדבר, והסתרת זאת?"
"זה נכון"
"אז ככה בדיוק גם אצלי" אמר הכלב
"אז איך זה שעד עכשיו לא דיברת?"
"מניסיוני עם בני אדם, אם אני אתחיל לדבר, הם לא יעזבו אותי בשקט אפילו לדקה."
"גם אצלי זה ככה" ענה הילד
"אז אנחנו מבינים אחד את השני" אמר הכלב וחייך
השניים בילו אחד עם השני במשך שנים. יום אחד הלכו השניים ברחוב, וראו התקהלות של אנשים.
"מה הולך שם?"
"לא יודע, אולי נלך לבדוק?"
התברר להם שזה ווטרינר מפורסם שמצא תרופה חשובה.
"פנו לי דרך בבקשה, אני מאוד ממהר" אמר להמונים. "ומה יש לנו כאן? כלב ובעליו. כמה חמוד. איך קוראים לך, חמוד?"
הילד לא ענה
"רק רגע, זה לא...? כן! אני לוקח את הכלב הזה איתי!"
"לא! מה אתה עושה?!" צעק הילד
"הכלב הזה הוא התרופה שחיפשתי. גבירותיי ורבותיי, זה הכלב לו הצלחתי לגרום לדבר!"
מחיאות כפיים נשמעו מסביב. הילד לא הבין מה קורה, עזר הסתכל עליו במבט מתחנן.
הילד התחיל לצעוק ולהיאבק בווטרינר, אך ללא הצלחה.
"עזוב אותי ילד! משטרה!"
הילד נלקח למאסר זמני בתחנת המשטרה הקרובה, ולא ענה בחקירה. אמו נקראה לתחנה.
"מה קרה, אדוני השוטר?" שאלה
"הבן שלך הואשם בכך שצעק ברחוב וגרם למהומה" אמר
"צעק? הבן שלי חירש והוא בחיים לא דיבר" אמרה
"יש לנו עדים לכך"
"תוכל להשאיר אותי לבד עם הילד?" שאלה
"וודאי"
"בן, אתה מוכן אולי סוף סוף לפתוח את הפה ולהגיד לי מה קורה איתך?" אמרה, ולא בשפת הסימנים
"אני... אני... לא רציתי לדבר" אמר בשקט
"אני לא מבינה למה לא רצית לדבר כל השנים האלה"
"פשוט, השקט כל כך יפה וכל כך נקי, ולא רציתי שהוא ייפסק"
"אני מבינה אותך. גם אני לפעמים רוצה לנקות את הראש מכל הרעש שמסביב. אבל אתה לא יכול להתחמק כל החיים מאנשים. נכון שיש אנשים טובים יותר ואנשים טובים פחות, אבל זה לא אומר שכולם רעים."
"אני אוהב את השקט יותר. בדיבור יש יתרונות, ואפשר להבין לפעמים יותר דברים, אבל בשקט... בשקט יש הבנה גדולה יותר. של עצמי ושל הסובבים אותי."
"אם ככה, איך נתפסת בזמן שצעקת ברחוב?"
"לא סיפרתי לך, אבל מצאתי מזמן כלב צולע ברחוב, ועזרתי לו להבריא, ואז גיליתי שהוא יודע לדבר, ועכשיו פגשתי ברחוב ווטרינר והוא לקח לי אותו ואמר שהוא חלק מניסוי שלו ואז ניסיתי להשיג את עזר שלי בחזרה כי אני אוהב אותו, ואז המשטרה הביאה אותי לפה."
"נראה לי שהבנתי למרות המהירות. קדימה, קום. אנחנו הולכים לחפש."
"באמת? את האמא הכי נפלאה שיכולה להיות!"
"יש לך קול יפה, חבל שאתה לא משתמש בו יותר" חייכה
הם יצאו לחפש את עזר האובד, אך ללא הצלחה. כמה שעות מאוחר יותר, הם פגשו את הווטרינר ליד בית החולים.
"הי אתה, תחזיר לי את הכלב שלי!"
"ילד, הכלב שלך הוא תוצאה של ניסוי שכשל."
"לא אכפת לי מה הוא, אני רוצה לראות אותו!"
"לא כדאי לך לראות אותו, ילד."
"מה זאת אומרת? אני רוצה לראות אותו!"
הילד התפרץ אל תוך בית החולים, ורץ עד שראה את הכלב באחד החדרים. הוא נכנס במהירות לחדר וחיבק את עזר.
"מה שלומך? התגעגעתי אליך!" אמר, אך לא שמע תשובה
"עזר? עזר??"
לפתע הופיע הווטרינר בפתח החדר "ילד, הכלב שלך היה תוצאה של ניסוי שכשל. נאלצנו להרדים אותו."
"להרדים...?"
"להרדים...?"
המילים הדהדו בראשו שוב ושוב. הילד פרץ בבכי ורץ החוצה. בזמן שרץ על הכביש, לא ראתה אותו המכונית שהתקרבה במהירות. היא פגעה בו, והילד נפל, נחבט בראשו, והתעלף.
"בן... אתה שומע אותי...?"
הילד החל לפקוח את עיניו.
"בוקר טוב בן, אני שמחה לראות שאתה בסדר" אמרה
הילד ראה את שפתיה של אמו זזות, אך לא שמע את קולה.
"אמא? אני לא שומע אותך" אמר
"הו גברתי, טוב שאת פה. יש לי את הדו"ח לגבי הפציעה של בנך."
"מה מצאת?" שאלה
"מסתבר שהבן שלך נחבט בראשו, ונפגע רק בכמה עצבים. הוא יצא מזה בנס."
"אז הוא בריא ושלם?" שאלה באושר
"לא בדיוק..." אמר הרופא "אני חושש שהעצבים שנפגעו, הם האחראים לשמיעה. הבן שלך איבד את חוש השמיעה."
האם חייכה. הרופא לא הבין למה היא מחייכת. היא ביקשה ממנו שישאיר אותם לבד, והוא הסכים. האם פנתה אל בנה בשפת הסימנים.
"אתה נפגעת בראשך ושכבת כאן יומיים במיטה. הרופא אמר שיצאת בנס, והדבר היחיד שנפגע הוא חוש השמיעה. אתה עכשיו חירש באופן רשמי."
הילד לא ידע מה לחשוב. אחרי כל השנים בהם העמיד פנים, הוא באמת חירש עכשיו.
הוא החליט לחיות את חייו מעתה והלאה ללא שקרים. הוא ילמד קשה וישלים את מה שהפסיד.
הדבר היחיד שאליו יתגעגע, הוא עזר. הכלב שהיה שם בשבילו, אפילו אם לזמן קצר.
לפחות נשארו לו תמונות. ותמונה שווה 1000 מילים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dodly