שמי הוא שרה. הייתי
בת 3.
אני זוכרת את היום
בו נולדתי, את בית החולים ואת האחות.
אני זוכרת גם את
הוריי. ההורים שלעולם לא אשכח...
"תדחפי!
תדחפי! רק עוד קצת..."
בכי של תינוק נשמע.
בכי של תינוקת קטנה שרק הגיעה לעולם.
"מזל טוב! יש
לכם ילדה!"
"תודה אחות,
תוכלי להשאיר אותנו לבד לרגע?"
האחות עשתה את
הטעות שעד היום היא לא מודעת אליה.
"תקשיבי לי
טוב עכשיו. מהיום קוראים לך שרה, על שם אמא שלי שמעולם לא סבלתי." אמר לי אבא.
המשכתי לבכות באותו
זמן. לא הבנתי את המילים שלו. אבא נתן לי סטירה והמשיך לדבר.
"תפסיקי
לבכות, שמעת?! אני לא סובל בכי. את באת לעולם הזה בטעות, כי הייתי שיכור ושכחתי
לעבור בבית המרקחת לפני שחזרתי הביתה. כך שאת, לא שייכת לעולם הזה בכלל ו..."
משפטו של אבא נקטע
בזמן שהאחות נכנסה לחדר.
"תסלח לי
אדוני, אבל אנחנו צריכים את הילדה לבדיקות... וואו, נראה שקיבלתם ילדה שבוכה
במיוחד!" אמרה האחות בחיוך ולקחה אותי מהידיים הגדולות והמוחצות של אבא.
באותו רגע למדתי מהי שמחה.
כשהגיע הזמן לחזור
עם הוריי הביתה, התחלתי לבכות שוב.
"די די, אל
תבכי. הכל יהיה טוב. את תגורי עם ההורים ותהיי שמחה, טוב?"
האחות לא ידעה
באותו זמן, כמה היא טועה. וזה כמובן, לא עזר לי להפסיק לבכות.
"תני לי
אותה!" שאג אבא על האחות וחטף אותי מידיה.
"תהיה עדין
איתה. אתה לא רוצה שאף אחד ברחוב יראה..." אמרה אמא
"מה 'כפת לי
מהרחוב?! שתמות מצידי, ושכל העולם יראה!"
הגענו הביתה. שם לא
חיכתה לי עריסה... שם לא חיכו לי טיטולים... שם לא חיכתה לי אהבה.
"תקשיבי לי
טוב... די לבכות! די!" הוא סתר לי. "שקט!!" הוא חסם לי את הפה עם
היד. "עכשיו תקשיבי." הוא התחיל לדבר בשקט. "את תישני במרתף."
עיניי נפוחות. אני לא
יכולה לראות כלום.
בטח אני מטומטמת, בטח
אני ילדה רעה. אחרת מה היא הסיבה בגללה אמא צועקת?
"תראה את
הבית. מלא טיטולים, ואוכל לתינוקות. לולא אמא שלי שאמרה לי שילד זה דבר חשוב, לא
הייתי קונה את כל הזבל הזה!" אמרה אמא
הייתי רוצה להיות יותר
טובה. הייתי רוצה לא להיות מכוערת.
אולי אז אמא הייתה רוצה
לחבק אותי...
אסור לי לדבר. אסור
לי לבקש דברים. אחרת כל היום אהיה סגורה בחדר. כאשר אני מתעוררת, תמיד אני לבדי.
הבית חשוך שעות על גבי
שעות... כשאמא תחזור, אשתדל להיות טובה.
אם היא תכה אותי, אז
לפחות שתכה רק פעם אחת.
"אני לא
מאמינה! אני הולכת לשעה לקניות, וכל הבית הפוך! מה בשם אלוהים חיפשת הא? מה?"
אמרה ובעטה בי. "ושלא תעזי לבכות!"
הייתי כבר בת 3.
למדתי לא לבכות. בסך הכל חיפשתי את המוצץ שנפל לי.
אני לא עושה עכשיו רעש,
כי הדלת נפתחת. אבא הגיע שיכור הביתה. אני שומעת אותו כועס.
"איפה היא?!"
שאג. אמא הצביעה לכיוון חדרי.
את שמי הוא צועק. אני
מנסה להסתתר מאחורי הקיר, משתדלת להסתתר מהמבט האיום שלו. לא יכולה שלא לבכות. מרגישה
מבועתת.
הייתי רוצה, אפילו
רק מעט, לחיות במקום אחר. מעולם לא ידעתי מה זו אהבה. לעולם גם לא אדע.
הוא מוצא אותי, בוכה,
מעליב אותי, אומר לי שהבעיות שלו הן בגללי ובאשמתי.
זה לא יפה מצידך
אבא. ילדים זו שמחה. ילדים זה היופי שבעולם. הילדים הם כמו חמצן לאנשים, כמו ספרים
לנשמה, כמו ידע למוח, כמו דם שזורם בורידים...
תראה מה עשית אבא,
תראה איך במו ידיך מנעת מעוד נשמה לצאת לאור העולם.
אבא מתחיל להכות אותי,
ממשיך לצעוק עלי. אני מנסה להשתחרר מידיו האוחזות בי בחוזקה. מנסה לברוח לחדרי.
הצלחתי להשתחרר מידיו.
אני רצה ומועדת, נופלת על הרצפה, עצמותיי כבר כואבות, אבא אומר מילים שאני לא מבינה.
הוא אומר לי שהוא רוצה שאני ימות, שאני לא חשובה, שאני סתם נולדתי.
"סלח לי!"
אני צועקת. אבל כבר מאוחר מידי.
אילו רק ידע. אילו
רק ידע כמה יפה לגדל ילד, לתת לו לגדול, לצפות בו מגשים את חלומותיו...
פניו בוערים. המכות
והמילים, כואבות באמת. מבקשת מאלוהים רחמנות וחמלה.
בסוף הכל נגמר, והוא
הולך לכיוון הדלת, בזמן שאני על הרצפה, מוכה ומדממת. כמו בכל לילה.
אבל הפעם... הפעם אני
מרגישה שזה כואב במיוחד. קשה לי לנשום, נשמתי נעתקת.
שמי הוא שרה. אני בת
3.
הלילה אבא שלי הרג אותי
ללא רחמים.
נכתב בהשראת מכתב. אני חושב שאני אתן לו צ'אנס בתחרות.
קיימים מיליוני ילדים
כמו שרה בעולם. ואתם יכולים לעזור!
אלה הם מעשים חולניים,
שבאמת קורים.
אם בצורה כלשהיא קטע
זה נגע ללבך, עשה משהו בנדון!
רק תעבירו את זה
הלאה, ותכירו בעובדה שדברים כאלה כן קורים באמת!
רק כך תגרמו כולכם לעולם
להיות טוב ויפה יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dodly