The Beautiful World

יום השואה, מה זה מזכיר לי?

את ששה מליון היהודים? את שמונה מאות אלף הצוענים? את שלוש מאות אלף הנכים? את עשרים אלף ההומוסקסואלים?

אולי את הבושה, שכולם ידעו ולא עשו כלום?

אולי את העובדה שיכול לגדול לו ילד כזה?

אולי את האומץ לעשות משהו בסדר גודל כזה?

את המשפחות, שנפלו למרגלות חיילים נאצים.

את הילדים הקטנים, שנולדו למציאות כזו בלי לדעת מה היה ומה יהיה.

את הנערים, שהיו צריכים לפרנס את המשפחה ולשרוד למענם.

את המבוגרים, שאיבדו תקווה למציאות טובה יותר.

את הזקנים, שלא חשבו שהם יזכו לראות ולהיות בניסיון שכזה.

את המתים, שראו וכבר לא יראו.

את מחנות העבודה, בהם המוטו היה "עבוד או תמות"

את מחנות הריכוז, שהפכו כל אדם למשהו לא אנושי.

את מחנות ההשמדה, שכיום כמעט ולא נותר מהם זכר, למעט אולי בודדים.

את הגטאות, מהם הבריחה היחידה הייתה לעולם אחר.

את האנשים ששיתפו פעולה, וגרמו למותם הפיסי של מיליונים, אך יותר מכל למות נפשם:

אדולף היטלר - הפיהרר של גרמניה הנאצית והוגה "הפתרון הסופי".

מרטין בורמן - סגנו של היטלר.

יוזף גבלס - שר התעמולה הנאצי.

הרמן גרינג - מראשי המשטר הנאצי, היה בעל תפקיד מכריע ברדיפות היהודים שקדמו לשואה ובהשמדת היהודים עצמה.

היינריך הימלר - ראש האס אס והגסטאפו.

ריינהרד היידריך - בכיר נאצי שהיה המתכנן העיקרי של "הפתרון הסופי".

היינריך מילר - מפקד הגאסטפו בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ארנסט קלטנברונר - מפקד "המשרד הראשי לביטחון הרייך" בשנותיה האחרונות של המלחמה.

הנס פרנק - מושל שטחי הכיבוש הנאצי בפולין (הגנרלגוברנמן).

אדולף אייכמן - מהאחראים הראשיים לביצוע "הפתרון הסופי".

רודולף הס - מבכירי המפלגה הנאצית.

רודולף פרנץ הס - מפקד מחנה אושוויץ.

פרנץ שטנגל - מפקד מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה.

יורגן שטרופ - מחריבו של גטו ורשה בתור מפקד האס אס והמשטרה במהלך מרד גטו ורשה.

יוזף מנגלה - רופא נאצי שערך ניסויים סדיסטים באסירי אושוויץ והיה ממונה גם על סלקציות במחנה.

ועוד רבים.

ומנגד, חסידי אומות העולם, שעשו ככל שביכולתם כדי למנוע את הרס האנושות:

ראול ולנברג, דיפלומט שבדי שהציל אלפי יהודים בהונגריה.

אוסקר שינדלר, תעשיין שפעל בקרקוב שבפולין. בזכות קשריו ההדוקים עם ההנהגה הנאצית הצליח להציל מאות יהודים. הוא העסיק אותם במפעלים. המפעלים הוקמו בשביל שישמשו כ"מקלט" ליהודים בתקווה שהם לא ישלחו למוות. פועלו הונצח בסרט רשימת שינדלר.

תדאוש פאנקייוויץ', פעל בגטו קרקוב.

הנס פון דוהנאני, משפטן גרמני, פעל להעברת שלושה-עשר יהודים מגרמניה לשווייץ.

ולאדיסלאבה חומס, אשר ב–1941 ניפקה תעודות מזויפות לנשים יהודיות והבריחה אותן מגטו לבוב שבפולין אל החלק הארי, מסרה ילדים יהודים לאימוץ בבתי משפחות פולניות והעבירה מידע על מצבם של יהודי לבוב למחתרת הפולנית, שפרסמה את המידע בעולם החופשי. בעת חיסול הגטו עזרה לילדים להימלט דרך תעלות הביוב.

יאן קרסקי, פולני אשר התגנב אל גטו ורשה וניסה להתגנב אל מחנה ההשמדה בלזץ, ולאחר מכן נמלט למערב, נפגש עם מנהיגיו, וניסה להתריע מפני השואה.

גאורג פרדיננד דוקוויץ, דיפלומט גרמני בשגרירות ארצו בדנמרק, אשר הדליף את הידיעה על הגירוש הצפוי של היהודים ואיפשר את הצלת יהודי דנמרק.

צ'יאונה סוגיהארה, קונסול יפני בליטא, שהציל את חייהם של אלפי יהודים באמצעות הנפקת ויזות ליפן.

גוטפריד פון איינם, מלחין אוסטרי, שהציל את חייו של המלחין קונרד לאטה.

הרמן גרבה, מהנדס גרמני, העיד במשפטי נירנברג.

וריאן פריי, עיתונאי אמריקאי, בצרפת הכבושה (משטר וישי) שהציל את חייהם של יהודים רבים אינטלקטואלים ואמנים, בהם מארק שאגאל, מקס ארנסט, חנה ארנדט, היינריך מאן, פרנץ ורפל.

ועוד רבים.

את המורדים, שלא ויתרו ונלחמו על הסיכוי הקלוש ביותר לחיות.

את עם ישראל, שחי וקיים למרות הכל, ושהוכיח לא פעם כי הוא יכול לשרוד רדיפות ורצח עם.

והיום, האם יש כזה דבר "יום השואה"?

אני לא בטוח.

ובכן, באים בבוקר לבית הספר, יש צפירה, יש טקס, ואולי המחנך מקדיש שעה לנושא.

ואז מה?

כל מורה מקדיש זמן לנושא?

דנים על הנושא ברצינות?

כל היום מוקדש לנושא?

או שאולי

היום ממשיך כרגיל.

הלימודים לא נפסקים.

שוכחים מהכל כמו שהתחיל.

אז נכון שהטקס מושקע.

אז נכון שהוא עמוק.

אבל זה לא אומר שהוא מספיק.

ממש לא.

לא.

לא!

כל היום צריך להיות מוקדש אך ורק לנושא!

אנשים נאבקו, שרדו, נפלו... הכל בשביל שתהיה מדינה בעתיד.

ואז מה? נוטשים אותם לטובת החללים ה"טריים" של יום הזיכרון?

נכון שיום הזיכרון הוא יום חשוב.

אבל יום השואה לא פחות!

אני קורא לסדר יום חדש ליום השואה:

8:00- הגעה לבית הספר.

8:30 עד 9:30- שיחה בכיתה על רקע יום השואה, ודיון בכיתה.

9:30 עד 9:45- הפסקה.

9:45 עד 10:30- טקס מטעם בית הספר עם משתתפים שהם תלמידים בלבד. לא מנהל, לא מחנך, לא ראש עיר ולא ראש ממשלה.

10:30 עד 11:15- נאומים של 'מבוגרים' בלבד. כל ראש עיר, ראש ממשלה, מנהל ומחנך יתקבלו בברכה.

11:15 עד 11:30- הפסקה.

11:30 עד 12:30- *אם אפשרי* שיחה עם ניצול שואה ו/או קריאת חלקים מספרים של ניצולים ו/או צפייה בסרטים.

12:30- משתחררים הביתה.

סדר היום פתוח לשינויים.

אז למה לא לתת קצת, רק קצת, חשיבות ליום הזה?