שנה... מי היה
מאמין?
בהתחלה חשבתי, משעמם
אז נפתח בלוג.
אחר כך אמרתי, יש
לי דברים טובים יותר לעשות אז אני אעדכן פעם ב...
אחר כך הבנתי שזה
נחמד לכתוב פה, וזה מעניין אותי וגם כמה אנשים אחרים, אז המשכתי.
ובעצם, איך הכל
התחיל?
יום אחד, לקראת סוף
הלימודים של שנת 2007, ישבתי לי בבית בחוסר מעש. אחר כך נכנסתי לבלוג של מיכאל, דפדפתי
ודפדפתי... ואז חשבתי- אולי גם לי כדאי לפתוח בלוג?
וכך עשיתי.
בהתחלה הבלוג היה
מלא בדיחות פרטיות, למרות שהמטרה הראשונית שלי הייתה לכתוב לכל שאר האנשים. מוזר,
רק עכשיו שמתי לב.
עוד דבר ששמתי לב
אליו, הוא שחפרתי. כן, אולי גם אני הושפעתי ממיכאל, ואולי זה היה בתוכי כל הזמן XD
בכל מקרה, עם הזמן
למדתי להשתמש בסימני פיסוק, באנטרים, ולכתוב פחות מילים ויותר לעניין. עכשיו אני
פשוט מכור לסימני הפיסוק, ובעיקר לפסיק. לא יודע למה, אבל אני פשוט אוהב לשים אותו
בכל מקום ^^
פעם כתבתי כאן
בעיקר על מה שעובר עלי ועל מה שמסביבי. לא היה קשה למצוא על מה לכתוב, כי בתקופת
החופש הגדול של שנה שעברה קרו לי הרבה דברים, והיה הרבה חומר.
תוך כדי החופש
הגדול, החלפתי 2 פלאפונים. בזכות זה, יצא לי לצלם הרבה תמונות בחופש, וזה כמובן
התפרסם בבלוג. חלק מיותרות לחלוטין, חלק מעניינות, וחלק העליתי סתם כדי להראות
לעצמי שאני יכול :P
עכשיו כשאני מסתכל
על זה, היו לי הרבה חוויות בחופש הגדול של שנה שעברה. חבל שהוא עבר.
בשלב מסוים, סיפרתי
להורים שיש לי בלוג, וזה היה נחמד. לפעמים הם התלוננו שהשקעתי יותר מדי זמן
בפוסטים מאשר בדברים אחרים (מה שהיה לרוב נכון. חפרתי).
לקראת סוף החופש,
הגיעה אלי חברה מאזור צפת לביקור. היה לה בלוג שבו היא ירדה על אבא שלה בסתר. יום
אחד הוא גילה את זה וחסם לה את הגישה לבלוגים. כשהיא הגיעה, אבא שלה דיבר עם האבא
החורג שלי, כדי שגם יחסום את הגישה אצלנו בבית, שהיא לא תתפתה. אחרי שהיא עזבה,
אבא שלה הציע לאבא החורג שלי גם לבדוק את הבלוג שלי כי אולי גם אני רושם דברים לא
יפים.
וכך הוא עשה. כשהוא
נכנס הוא ראה שאני שם כל מיני תמונות של אנשים בלי רשותם, ואפילו תמונות של אמא
שלי. הוא התחיל להגיד לי שזה מסוכן, ושלא לשים בבלוג תמונות של אנשים בלי הסכמתם.
הבנתי את המסר, והבטחתי לא לעשות זאת שוב. אבל בשביל ההורים שלי, הלקח היה צריך
להגיע בצורה אחרת. הם החליטו לחסום לי את הגישה לבלוגים- שלי ולכל ישראבלוג.
את הפוסט האחרון
לאותה תקופה תוכלו לקרוא כאן:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=464474&blogcode=7291471
באותו זמן כעסתי
עליהם והייתי די מעוצבן. אבל אז התחלתי להבין, שיש לי זמן פנוי, ואני יכול לעשות
דברים ולדבר עם אנשים מחוץ לקהילת הבלוגים המצומצמת.
אז במקום לכתוב כל
דבר קטן בבלוג, החלטתי לצמצם, ולהשתמש בו יותר בתור יומן אישי לעצמי, תוך כדי הניסיון
לרצות את הקוראים כמובן.
התחלתי לכתוב
פוסטים בוורד, ולבקש ממיכאל לפרסם אותם בעילום שם. הוא כמובן, הוסיף את הטאצ' שלו
לפוסטים, אבל אלה היו הערות בונות אז זה גם עזר.
בגלל שהוא היה
מחתרתי, עדכנתי את הבלוג פחות ופחות. בעיקר כי לא היה נעים לסמוך על אחרים,
והמצפון עדיין הציק לי שקצת בגדתי בהורים.
העברתי את הבלוג
כתובת, כדי שההורים לא יחזרו אליו ופתחתי תקופה חדשה. שיניתי את הכינוי מ- Double-E Keeno ל- Dodly
וחודשיים אחר כך עידית שינתה לי את העיצוב.
ממש אפשר להגיד
תקופה חדשה.
בשלב מסוים, קיבלתי
את המוזה לכתיבה יוצרת של סיפורים ושירים, וחשבתי בסופו של דבר לפרסם את העבודות
בבלוג כדי לקבל מחמאות וביקורות. מהמחמאות נבניתי, ומהביקורות השתפרתי, ואני מקווה
שכולכם חושבים ככה.
תקופה לאחר מכן,
נהייתי רגיש, והחלטתי לכתוב פוסט על כל החברים הטובים שהכרתי במהלך חיי. היה ברור
לי שאני אפספס אנשים, וידעתי שחלק יכעסו, אבל ידעתי שאני אוכל להוסיף אותם אחר כך ושהפוסט
הזה יבנה לאט לאט (ואני באמת אעשה את זה, אל תדאגו). הפוסט נמצא כאן:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=464474&blogcode=8564772
הפוסט הזה באמת
היווה שינוי גדול מבחינתי, והייתה לי הוכחה אפילו. באותו יום שפירסמתי את הפוסט,
גיליתי להפתעתי לישראבלוג שוב פתוח ואני יכול לגלוש בו (אחרי החסימה שהייתה כ-4
חודשים). לא הבנתי למה, אבל גם לא רציתי לשאול. כמו שאומרים, יש לך אז תשתוק.
אחרי שקיבלתי (פחות
או יותר) את הבלוג שלי חזרה באופן חופשי, התחלתי לכתוב פחות על מה שקורה לי בחיים
(כי לא קרה כ"כ הרבה באותה תקופה) ויותר על מחשבות, דעות, ונושאים שאני
מתעניין בהם.
בערך בחודש מאי
השנה, הגיע אלי האבא החורג שלי, ואמר לי שאז, בפברואר, הוא החזיר לי את הבלוג
בכוונה, בטענה שלמדתי את הלקח. הודיתי לו והסכמתי. אני כבר לא שם כאן תמונות של
אנשים, ולא כותב שמות משפחה שלהם.
ומה עכשיו? עכשיו
אני חי את הרגע. מעדכן מתי שאפשר ומתי שיוצא, ובעיקר כשיש לי על מה לכתוב (והאמת?
אף פעם לא נגמרו לי הנושאים. ההפך. הם רק מצטברים להם).
אז לסיכום אביא את
העובדות היבשות:
עד היום נכתבו 84
פוסטים (כולל זה).
יש לי כ-6,210
כניסות נכון לרגע זה (ומקווה ליותר!).
הרבה קוראים שהיו
כאן פעם עזבו (בגלל שהעברתי את הבלוג), ורובם אפילו לא בקהילת ישראבלוג יותר.
ולעומתם יש קוראים חדשים ומרוצים.
היו 2 עיצובים-
הראשון, צבעי אדום-ורוד (מה שגרם למחלוקות לגבי המין שלי) שהוכן ע"י מיכאל
והשני, הנוכחי שהוכן ע"י עידית.
בקרוב אני מתכוון
להחליף שוב עיצוב. יש למישהו רעיון?
וזהו. כאן חלפה לה
שנה, ואני מצפה לשנה מעולה לא פחות :P
תודה לכל מי שקרא, הגיב, תמך, ועזר בכל צורה שהיא. אתם עשר.
עד כאן קוראיי
ומגיביי, מזל טוב לבלוג, עד 120 :)
שלכם,
Double-E
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dodly