| 9/2008
סיכום ארגנטינה
אז סוף סוף אני יושב לכתוב פוסט אחרי יותר מחצי חודש שלא עשיתי את זה.
והפעם, ארגנטינה.
מה יש לומר? ביליתי שם חודש, ואני לא יכול להגיד אפילו שהייתי ברבע ממה שיש לראות. קודם כל, הייתי רק בבואנוס איירס, שבהשוואה לשאר המדינה היא דבר אחר לגמרי. דבר שני, הייתי רק בחלק מהעיר, כי לטייל בכל העיר ייקח כמה שנים, זמן שכרגע אין לי.
הביקור היה בעיקר בכדי להכיר את המשפחה, אותה לא ראיתי מעולם והכרתי רק לפי שם או תמונה, ועל הדרך גם לבקר בארגנטינה. זו אפילו הפעם הראשונה בה חציתי את קו המשווה, ועברתי לחצי הכדור הדרומי, וגם זו חוויה נהדרת. ברוב הימים היה מה לעשות, והיה מה לראות, והיה לנו גם מזל שיש לנו משפחה שיכלה לכוון אותנו למקומות היפים יותר, ולחסוך מאיתנו את היפים פחות. אבא גם הביא לטיול מחשב נייד (בעיקר בשביל עבודה), אז יכולתי עדיין להיות מעודכן במה שקורה בארץ, וגם לשמור על קשר עם חברים קרובים באימייל.
גרנו בדירה שכורה, וזה נתן לי ולאבא הזדמנות טובה יותר ללמוד על התרבות, כיוון שהיינו צריכים לחקור וללמוד בעצמנו. סך הכל, ארגנטינה היא מדינה, בדיוק כמו שישראל היא מדינה, וזו לא מדינת עולם שלישי, אך בכל זאת יש כמה הבדלים בשיטת הממשל ובאיך הדברים עובדים מתחת ומעל פני השטח.
למשל, על הכביש הראשי יש להם נקודות מעבר למכוניות, שם צריך לשלם מס לבעל הכביש (כמו כביש 6 בארץ שלא שייך למדינה). כדי להקל על התושבים, הממשלה המציאה חוק, שאם יש יותר מ-6 מכוניות בנתיב שרוצות לעבור את הבדיקה, כולן יעברו בחינם. אף אחד לא יודע למה החוק הזה הומצא, או מה ההיגיון שלו, אבל הממשלה גם דאגה שאף אחד לא יאכוף אותו, והוא נשאר תלוי באוויר.
עוד דבר מוזר לדעתי, היא שיטת האוטובוסים. כשנכנסים, אי אפשר כמו בארץ לשלם אצל הנהג. במקום זה, יש מכונת כרטיסים על האוטובוס, שם צריך לשלם במטבעות, ומכיוון שתחבורה ציבורית שם היא זולה מאוד והרבה משתמשים בה, המטבעות הופכים להיות מצרך יקר. ככה יוצא, שלאף אחד אין עודף לתת לך בחנות (אלא אם קונים משהו, ואז באורך פלא יש להם עודף), ואז אין ברירה אלא ללכת לפרוט בבנק, שם יש תור (בגלל כל האנשים שגם רוצים לפרוט), ויש הגבלה למספר המטבעות שאדם יכול לקבל בגלל הביקוש.
עוד דבר הוא הביטחון, שבמידה מסוימת הרבה יותר חמור מבארץ. בקניונים יש מאבטח מן הסתם, אבל לא רק. גם לחנות קטנה ברחוב יש מאבטח שעומד בחוץ, וכמעט גם לקיוסקים קטנים שמוכרים מסטיקים. המאבטח צריך פשוט לעמוד שם, לשמור על הדלת סגורה, ולוודא שאין יותר מדי אנשים ביחד בחנות, כי זה עלול לגרום למצב שיהיה איזשהו פיגוע או חבלה. אם יש יותר מדי, אחרים צריכים פשוט לחכות בחוץ.
עוד דבר, ואולי הוא ככה גם בארץ ולא יצא לי לראות, היא האבטחה בבנייני מגורים גבוהים (כמעט גורדי שחקים). לכל בניין יש מאבטח משלו, והוא זה שמחליט אם לפתוח את הדלת או לא (הוא מכיר את כל הדיירים), ואם בא מישהו לבקר, הוא צריך לציין לשם מי הוא בא, והדייר צריך לאשר באמת שהוא מכיר אותו. הכל כדי למנוע טרור, גניבות ופשע.
אבל מספיק להתלונן. סך הכל היה לי ממש כיף, והמשפחה שלי ממש נחמדה (וגם יפה). יש לי בני דודים קטנים, וגם קצת שהם בגיל שלי. רק חבל לי שאני לא יודע כל כך ספרדית, ונאלצנו להסתדר בלי לדבר. כלומר, סתם לשחק ביחד, או בעזרת תנועות ידיים (מצחיקות XD).
היה לי מזל שלפחות אבא שלי ידע ספרדית, אחרת החוויה הזאת הייתה לגמרי אחרת. הם הרי מבינים קצת עברית, ובקושי אנגלית, ובלי ספרדית זה פשוט היה ביקור מבוזבז.
ואם כבר הגעתי לאנגלית, זו אחת הבעיות שלהם שם. בטלוויזיה ובקולנוע, כל הסדרות והסרטים מדובבים לספרדית, וכמעט ואין דברים עם כתוביות, ואם יש, אנשים בקושי רואים אותן כי זה לא נוח. זו הסיבה לדעתי, שלא הרבה יודעים אנגלית במדינה, ודווקא הצלחתי להסתדר עם הקרובים בגיל שלי יותר מהמבוגרים, בגלל שהם עדיין לומדים אנגלית בבית הספר, וזה עדיין טרי אצלם בראש.
אז איפה טיילתי?
הייתי בשדרה הרחבה ביותר בעולם שנקראת "9 ביולי" לזכר התאריך בו... קרה משהו שאף אחד לא זוכר. שם יש חנויות ממש זולות, כמו בשוק בארץ. למשל חולצות ב-20 שקל. אבל בנוסף, היו דברים הרבה יותר זולים מהארץ, למשל נקניקיה/המבורגר/שתיה/סנדוויץ ב-2 שקלים, דיסק מוסיקה ב-20 שקלים, כרטיס לסרט קולנוע ב-15 שקלים, ואפילו הפופקורן בקולנוע זול פי 3 מהארץ, וגם פי 3 יותר גדול.
ברחוב גם עושים כל מיני דברים משונים, כמו לצחצח נעליים, למדוד לחץ דם, לרקוד טנגו ברחוב, זמרים שהוציאו דיסק מקדמים אותו בכך שהם שרים שירים ממנו ברחוב, "נערות ליווי" עושות מופעים חינם לכל גיל, והן גם הציעו לי, אפילו שהייתי קטין.
הייתי בפארק פאלרמו, שהוא גדול, יפה ושקט, עם אגם באמצע. מקום שפשוט הייתי יכול לבוא אליו כדי לעשות שיעורים בשקט, או סתם לישון בצל עץ גדול, עם ציוץ הציפורים שנשמע מסביבי.
הייתי באורוגואיי כדי לבקר את המשפחה של סבתא שלי ז"ל, והכרתי צד פחות נעים במדינות- הצד העני. את הבתים, האנשים, הרחובות וכל מה שנובע מכך. מצד שני, בגלל שהמשכורות שלהם נמוכות, אז גם מחירי הדברים זולים, ובשבילנו זה היה טוב יותר. גם לקחנו מהעירייה עותק של תעודת הלידה של סבתא שלי, למזכרת, וגם בעזרתה אני אוכל לעשות אזרחות אורוגואיית.
הייתי במועדונים שנקראים "קאנטרי קלאב", שהם סגורים ומבודדים, וגרים בהם רק יהודים בבתים גדולים ופרטיים. כל זה במטרה לשמור על הביטחון, וזה גם עובד.
ראיתי ילדים קטנים שמשחקים שם ברחוב, ויוצאים עד מאוחר בלילה, בלי שההורים דואגים, דבר שפה פשוט לא יכול להיות בגלל כל הפשע והסכנה בערים. זה גרם לי לחשוב שחבל שזה בכלל ככה, וככה זה. אבל זה לפעם אחרת.
חגגתי שם יום הולדת בבאולינג, באחלקרח, וגם במסעדה איטלקית, וזה גם היה פשוט כיף וממש נחמד (בהיעדר מילה אחרת).
הייתי גם בעוד הרבה מקומות קטנים יותר, וראיתי גם הרבה יהודים. אפילו הייתי בבית כנסת, וזו גם חוויה אחרת. שרים ומנגנים שם, ועושים את התפילה למרגשת ונוגעת הרבה יותר לדעתי, מהתפילה הרגילה בבתי הכנסת הקונסרבטיבים בארץ.
גם אכלתי אוכל ארגנטינאי. הדוגמה הכי טובה תהיה בשר. אין מה להשוות את הבשר שם לבשר בארץ. מצד שני, לפירות והירקות שם יש טעם של פירות מפלסטיק בארץ, בעיקר בגלל המים שם. בכלל, לא מומלץ שם לשתות מים מהברז, אלא לקנות בקבוקים (שמיובאים ו/או מסוננים).
גם התאהבתי באמפנדס ואלפחורס, ופשוט לא הפסקתי לאכול מהם.
סך הכל היה ממש נחמד, אבל חודש לדעתי זה יותר מדי זמן. אם הייתי יכול, הייתי מקצר את הטיול בשבוע וקצת, כי זה התחיל לחזור על עצמו.
אבל מה שבטוח, את החוויות לא הייתי מחליף, ואותן אני אשמור.
גם ישבתי עם כל קרוב שפגשתי על עץ המשפחה שלנו, וכל אחד תרם מה שהוא יכול, מה שהגדיל את העץ ביותר מ-200 אנשים, וכאחד שרוצה לשמר את הדורות שעברו ושיבואו, זה ממש שימח אותי.
יש מהטיול בערך כ-1,100 תמונות, אבל אני לא אפרסם אותן בפומבי. אני אתן לכל מי שאני מכיר ויבקש. חוץ מזה, את רוב האנשים זה ישעמם, כי אף אחד לא יסביר להם מה הם רואים בעצם.
ולאירועים אחרים-
עבר כבר שבוע מתחילת הלימודים, ופירוט לכל זה אני אביא כבר בפעם אחרת (כדי לשמור על רעיון ומהות הפוסט הזה).
חגגתי יום הולדת אתמול עם החברים, והיה מגניב (פירוט בפעם הבאה), וחגגתי היום עם המשפחה וגם היה נחמד.
אמא קנתה לי 2 מתנות- כסא עם גלגלים למחשב, וקו פרטי משלי לחדר (הכוח בידי!).
חוץ מזה, הפוסט הזה הוא הפוסט ה-100 שלי! מעניין אם אני אמור לחשוב שלא כתבתי הרבה, או שכתבתי יותר מדי P:
וגם, עברתי את ה-8,000 כניסות לבלוג, וזה גם ציון דרך גדול שקשור באופן ישיר לכל מי שנכנס :)
ומה יהיה בהמשך? החבר'ה מגרמניה יגיעו עוד שבוע, ונארח אותם ל-10 ימים בערך. נקווה שיהיה טוב 
ובנימה ריאליסטית זו, צ'או לכולם, ובואנוס נוצ'ס 
Double-E
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dodly