"אף פעם לא מאוחר"- סיפור בהמשכים [:

פרק 2.

"אני יוצאת, אמא!" אמרתי ותוך כמה דקות כבר ישבתי עם המשפחה לארוחת ערב, בעוד שיערי הרטוב מדיף עדיין ריח של  שמפו.

"מחר הולכים לקנות דברים לבית הספר." חייכה אמא והוסיפה "כפי שראיתם, עם כל המעבר וזה, לא היה לנו זמן לכך לפני.."

"טוב אמא." אמרנו אני ומאיה ביחד בטון משועמם. האמת, שהייתי עסוקה עדיין במחשבות על מה שעברתי בחופש, נתניה ורעננה וכל זה.

אחרי הארוחה, חזרתי לחדרי והרגשתי ריקנות ושיעמום. האמת, שזה היה צפוי כי לא היו לי פה חברים, ולא היה בצפר. הדלקתי את המחשב שלי, ולפתע מאיה נכנסה לחדר.

"היי טל.." היא חייכה ונשענה על ארון הבגדים שלי, שהיה צבוע בחום בהיר ולבן.

"היי מאיה.." השבתי לה באותו טון והסתובבתי לעברה עם כיסא המחשב.

"תגידי, בא לך לצאת איתי לספורטק? אני חייבת להתאמן בריצה אם אני רוצה להתקבל לנבחרת אתלטיקה של בית הספר החדש שלי.." היא החייכה חיוך מתחנף, אבל זה הדבר שהכי לא התחשק לי עכשיו.

"האמת שלא בא לי." מלמלתי.

"נווו, יהיו שם בנים!" היא ניסתה לשכנע אותי בדרך משונה ביותר.

"אז..?" שאלתי, מחכה להסבר דבריה.

"נו, למה נהיית כוסית על - אם לא בשביל בנים?" היא שאלה כאילו שזה מובן מאליו.

"בשביל עצמי!" צעקתי והסתובבתי עם הגב אליה.

"נו, את לא רוצה להתאמן גם? גם את היית בנבחרת אתלטיקה..תיכנסי לכושר!" היא אמרה ולאחר רבע שעה של שכנועים הסכמתי לבוא איתה.

אספתי את שיערי החלק לקוקו גבוה, והוצאתי ממנו את הפוני. אחר כך, הוצאתי מהארון שהספקתי כבר לסדר טייץ לבן עד הברך ולבשתי גופייה ספורטיבית בצבע צהוב בננה.

נעלתי את נעלי הריצה שלי וחיכיתי למאיה, שמשום מה לקח לה יותר זמן להתארגן.

"יאללה, יוצאים!" היא הכריזה אחרי רבע שעה.

"תודה לאל שסיימת." חייכתי ויצאנו בהליכה מהירה לעבר הספורטק, שהיה במרחק 10 דקות מהבית שלנו. כשהגענו לשם, מאיה ישר התחילה לעשות חימום לריצה, וגם אני.

היא עמדה קרוב לשביל, ואני קרוב למגרש הכדורסל- לכן ראיתי חבורה של בנים מתאמנים, ומאמן שצועק עליהם ומחלק הוראות. היה מישהו שמשך את תשומת ליבי, הוא היה בין הגבוהים בבנים שיחקו, שרירי (כן, השרירים די מושכים תשומת לב כשהוא לובש גופייה), עם שיער שחור קצת פרוע ועיניים ירוקות, בעל צבע עור שזוף .

לא שמתי לב שבהיתי בו כמה דקות, עד שהוא זרק שלשה וקלע אותה, ואחר כך קרץ לי וחייך. רגע, קרץ לי וחייך ?! זרקתי אליו חיוך קטן ומיהרתי להסתובב חזרה למאיה.

ממתי בנים קורצים ומחייכים לטל נווה? פשש, התקדמות.

"מה ראית שם?" התעניינה מאיה והתקרבה למגרש הכדורסל.

"נו, אני אספר לך אחר כך.. בואי נרוץ כבר." אמרתי והתחלתי לרוץ, דבר שגרם למאיה- התחרותית יחסית, לנסות להגיע אלי. הייתי טובה בריצה, ככה אני.. כבר קטפתי מקום ראשון בתחרות המחוזית של חטיבות הביניים.

הקפנו את מסלול הריצה העגול והגדול 3 פעמים, ואחרי זה הלכנו לדשא מתחת לעצים, בצל.

"עכשיו את יכולה להגיד לי מה ראית שם מקודם, במגרש?" שאלה מאיה תוך כדי שהיא לוגמת מבקבוק המים שלה. שתיתי גם, כי הייתי ממש צמאה, ואז אמרתי:

"סתם, היה שם מישהו ש.." אמרתי בסתמיות והיא קטעה אותי:

"אהא! ידעתי שאת באה לפה בשביל בנים!" היא חייכה ואני רק גלגלתי את עיניי  ושפכתי על השיער שלי את כל המים שנשארו בבקבוק, כך שהשיער שלי נהיה רטוב, וגם כל הפרצוף שלי התרטב. מאיה התחילה לצחוק, והושיטה לי מגבת שבה ניגבתי את הפנים.

"יאללה, הביתה?" שאלתי והחזרתי לה את המגבת.

"כן.. לפני זה תראי לי את המישהו הזה." היא המשיכה לנג'ס לי על המישהו הזה.

"כשנעבור ליד המגרש, פשוט תחפשי מישהו גבוה, שזוף, שיער שחור ועיניים ירוקות. זה הוא!" אמרתי בפשטות והתחלנו ללכת מהר. ליד המגרש, מאיה האטה וחיפשה אותו, ויש לציין שמצאה אותו תוך שניות וחייכה.

"נו, בואי!" אמרתי ומשכתי אותה משם.

"וואי, הוא חתיך.." היא מלמלה בחיוך, שלא ירד עוד מפניה מאז שראתה אותו.

"את יודעת, אני חושבת שהוא בן 16-17, לא 14." אמרתי.

"נו כן, אבל הוא מושלם בשבילך!" היא אמרה ואני חייכתי והוספתי "בטח" בטון ציני.

תוך 10 דקות, חזרנו הביתה.

"איך היה?" שאלה אמא וקראה עיתון.

"האמת, שזה כיף ללכת לפארק ב-10 בלילה, לא חם בכלל!" היא צחקה והלכה לחדרה, ואני

הלכתי פשוט לשטוף את עצמי במקלחת, כי כבר התקלחתי היום, אבל ממש הזעתי.

לאחר מכן, לבשתי פיג'מה וצנחתי על מיטתי, תוך כמה דקות נרדמתי.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

התעוררתי בבוקר מצלילי הפלייסטיישן של גיא, שדאג להגביר את הווליום.

ככה זה כשאת בחדר הסמוך לאח שלך הגדול, שמשחק בפלייסטיישן ב-11 בבוקר ביום האחרון של החופש- כמה בוגר מצידו.

"גיאאא!" צעקתי ונכנסתי לחדר שלו.

"ככה אומרים בוקר טוב?" הוא שאל בחיוך.

"נו, הערת אותי עם זה!" התעצבנתי עליו ונשענתי על משקוף דלת חדרו.

"אה, הפרעתי לשנת היופי שלך?" הוא שאל , צחק ונשען על הפוף שהיה ליד הטלוויזיה.

"מצחיק." אמרתי והלכתי משם, מעוצבנת על גיא, ששוב הגביר את הווליום בפלייסטיישן שלו. מאיה כבר קמה וראתה טלוויזיה בסלון.

"בוקר טוב.." מלמלתי וניסיתי לחייך. הרי מאיה לא אשמה שגיא עיצבן אותי, אני לא צריכה להראות מרירה לידה.

שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, פיזרתי את שיערי ולבשתי שמלה קייצית עם קשירה מאחורה, בצבע לבן עם קצת קשקושים בגווני ורוד בהיר.

אמא הכינה טוסטים וסלט, וכולנו באנו לאכול.

"נקנה את הדברים לבית הספר במוצ"ש." היא אמרה בחיוך.  היא דאגה להזכיר את בית הספר בכל שיחה פחות או יותר, וזה ביאס אותי.

"אמא, אולי די לדבר על בצפר? תני לנו להנות ממעט החופש שנשאר! בערב, כשנלך לקנות דברים, נדבר על בצפר." אמר גיא, שכאילו קרא את מחשבותיי.

"טוב מותק." חייכה אמא, והמשכנו לאכול. מאז שעברנו לפה, אין לי מושג למה, אבל הארוחות עוברות בשתיקה- בלי הצחוקים שהיו בהן בדרך כלל בבית הקודם.

אחרי הארוחה, יצאתי למרפסת שלי וקראתי ספר. כשהרמתי את ראשי מהספר, כדי להסתכל סביב על הנוף המדהים- הבניין שממול, ראיתי שם עוד מישהי שקוראת עיתון אופנה או משהו כזה. היא הייתה בלונדינית מתולתלת, עם עיניים כחולות , ממש יפה.

החזרתי את מחשבותיי לספר, אבל אז היא קראה לי.

"ילדה, את החדשה פה בשכונה?" היא שאלה. יכולנו ממש לדבר, כי המרפסות היו די קרובות אחת לשנייה.

"כן." השבתי וחייכתי.

"אה, טוב. אני הילה." היא אמרה בחיוך ידידותי.

"טל." אמרתי והצבעתי על עצמי.

"בא לך לרדת למטה? לפארק שליד הבית או משהו? משעמם פה רצח!" היא אמרה, והסכמתי. ירדנו למטה לפארק שהיה ממש מתחת לבניין,והתיישבנו על אחד הספסלים.

"אז בת כמה את?" שאלתי אותה, ובמהרה הסתבר שהיא בגילי- 15 וחצי , וגם היא- כמוני, תלמד בתיכון מטרווסט בשנה הבאה.

"את יודעת, יש לי את הרשימה של הילדים בכיתה, אולי את איתי?" היא שאלה ועלתה להביא את הרשימה. תוך 2 דקות היא חזרה עם רשימת הילדים בכיתה י'2.

"בואי נראה.. מה השם משפחה שלך?" היא שאלה.

"נווה." השבתי בפשטות וחיוך עלה על פניה.

"טוב, אני גאה לבשר לך, טל נווה,  שאת בכיתה י'2!" היא אמרה בקול רשמי ואני התחלתי לצחוק. היא נראית ממש חמודה !

"נו, פגשת אנשים מעניינים בינתיים?" היא שאלה.

"חוץ ממך, ומעוד כמה בנים ראיתי בספורטק משחקים כדורסל- לא." אמרתי בחיוך.

"היה שם מישהו מעניין?" היא שאלה והוסיפה "אני מכירה שם הרבה בנים. החבר שלי, עמית בקבוצה שם. אולי ראית אותו?"

"אני לא חושבת שראיתי אותו, אלא אם כן הוא חתיך, גבוה, שזוף עם שיער שחור ועיניים ירוקות, וגם שרירי כזה." אמרתי, מחוייכת.

"אה, גם עמית גבוה, וחתיך, ושרירי." היא צחקקה, "אבל מי שראית זה כנראה עמרי.

עמרי רוטמן.. את לא היחידה שחושבת שהוא חתיך, כל הבנות בסביבה מתות עליו, את מכירה את הטיפוסים האלה."

יופי, ידעתי שהוא כזה. הוא בטח סנוב, מקובל, כזה שהבנות רודפות אחריו ומחליף חברה

כל יומיים או מקסימום שבוע.

"אה, כן.. אפשר להגיד שאני מכירה." אמרתי. אולי לא מכירה מקרוב, אבל בכל מקרה אני מכירה בנים כאלה עוד מנתניה.

אחר כך היא הראתה לי תמונות שלה עם עמית, שגם לו לא היה חסר יופי ומסתבר

 שהוא חבר טוב של עמרי הזה.

 לא שאכפת לי מעמרי, כן?