זה לא שאין לי ימים שאני מסתכלת במראה וחושבת לי "אני לא ניראת עד כדי כך גרוע".
אבל היום, קמתי בבוקר והרגשתי מכוערת. ככה זה רוב הימים.
פשוט עמדתי ערומה מול המראה ואמרתי לעצמי "אין פלא שאף אחד לא רוצה אותי. כונפה."
ויש כאלה שאומרים לי "אם את לא אוהבת את הגוף שלך, תשני אותו."
כל הקטע שיש לי יותר מידי תכונות רעות, העיקרית היא - עצלנות. היא הורסת אותי.
שלשום אמרתי לחברה שלי "כניראה שגורלי הוא להשאר לבד." אשכרה בתולה בת 25, עד השידוך. חע.
היא קיבלה את זה בצחוק, ואמרה לי לא לדבר שטויות.
ולפני חודש אמרתי לחברה שלי "אני מעדיפה להיות אנורקסית מאשר להיות דובה שמנה כזאת."
כניראה שלא. אפילו בצחוק לא הייתי אומרת את זה עכשיו.
הנה לכם בלוג, אנטי-אנורקסיה.
אני מצדיעה על היוזמה לפתוח סופסוף בלוג כזה. אחרי המון בלוגי פרו-אנה/רוצחות.
כל המלחמות, כל הפיגועים, כל הצונאמים, השרפות -
המקרים של מוות מאנורקסיה הם הכי גרועים.
אז אמרתי לעצמי, ואני אומרת עכשיו גם בקול!
אני לא אהיה מושפעת. אני לא אכנס לזה.
אז אני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
70 ק"ג. ממוטה.
אבל לעשות עם עצמי משהו? אין לי כוח. אני מגעילה את עצמי כבר עם האופי שלי.
ניראת מגעיל, ומתנהגת מגעיל.
עד כמה שאני מלאת שמחת חיים כל הזמן בחוץ, אני חוזרת הביתה ומתמלאת בגועל, בשנאה עצמית.
אולי עידוד יעזור.
אנה.
שרישמית נגד אנורקסיה! [וגולדן שאוורס.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
