קצת מוזר לי לכתוב דווקא לך, אולי כי עצם הכתיבה היא הודאה במצב.

אז כן..

אחרי שבועיים רצופים של חלומות עליך כנראה שזה הזמן להודות בפני עצמי שיש פה בעיה.

נכון שמאז ומתמיד היינו אני ואתה.

למה זה צריך להשתנות?

אני יודעת שמה שיש עכשיו זה מה שיש.

אני יודעת שאין סיכוי ולו הקלוש ביותר שיהיה משהו מעבר, לא בטוחה אם אני רוצה.

ואני נזכרת בה... שולחת לה הודעות כשאני שיכורה בפאב על איך שאני חושבת עליה כל הזמן לאחרונה.

אבל בעצם... עמוק עמוק בפנים... היא פשוט אתה בנקבה. ואולי בגלל זה הרגשות שלי משתוללים, אולי בגלל זה אני משתגעת.

אז רציתי להגיד לך תודה.

תודה שהחזרת לי את האמון בעצמי וברגש שלי, בלב שלי.

תוזה שהזכרת לי שגם אני בן אדם.

תודה שנתת לי לחוות כאב אמיתי. ייאוש וחוסר אונים.

כי כזאת אני מולך- חסרת אונים לחלוטין.

בזמן האחרון שמתי לב שכל פעם שאני רואה אותך מצב הרוח שלי משתפר פלאים.

למה אתה חייב להיות כזה אדם מדהים?!

למה אני חייבת להיות כל כך לא בליגה שלך?

ולאט לאט הקילוגרמים יורדים ואני רק רוצה עוד.

בשבילך.

להיות כמו שאתה אוהב.

דקיקה דקיקה, על סף ההיעלמות.

"אני לא מאמין במערכות יחסים. למה להתחיל משהו ש-99% שיגמר? עדיף לא להתחיל."

ואני כרגיל מסכימה איתך, אבל בעצם לא.

ואתה כל כך יפה, וכל כך אמיתי, וכל כך כל מה שאני צריכה עכשיו.

ואני יודעת... אל תלחץ. אני יודעת שבחיים לא תראה בי משהו מעבר לידידה.

אבל עדיין מותר לי להתאכזב.

עדיין מותר לי לפנטז, לא?

אתה חושב שאתה מכיר אותי כל כך טוב ואתה לא מכיר אפילו רבע ממני.

אף אחד לא מכיר.

ולשם שינוי, אני מאושרת.

ככה אני.. אני והדפיקויות שלי.

רק כשחרא לי אני באמת מאושרת.

I'm only happy when it rains וכו' וכו'.

כי רק ככה אני יודעת שאני עדיין מסוגלת להרגיש.

רק ככה אני יודעת שהכאב הזה מחזיק אותי בחיים.

רק ככה אני מצליחה לדלג על עוד ארוחה, ולהקיא קצת מפה, לשלשל קצת משם.

רק ככה אני מצליחה לנטרל את כל החרא בחיים שלי.

זה הכל תירוצים.

זה הכל עבודה בעיניים.

ולשם שינוי יש לי חברים אמיתיים לחלוטין ומדהימים אחד אחד.

ויש לי לא אחד, אלא שניים שהייתי נותנת את החיים שלי בשביל שיהיו מאושרים, רצוי איתי, רצוי במיטה שלי :)

ויש לי התמכרות חדשה ובריאה לשם שינוי.. והגוף שלי לא ראה כימיקלים למיניהם (להוציא ניקוטין, קפאין וכדורי דיאטה) כבר חודשיים.

והכאב הקטן הזה שמנדנד לי לפני שאני הולכת לישון..

זה מה שהופך אותי לאני. זה מה שעושה אותי אנושית.

זה המהות שלי-

להיות מאושרת אבל שניה לפני השינה להרגיש את הצביטה הזאת.

זה טיפיקל נל.

זאת אני.

וכן... זה הכי חרא בעולם.

ואתמול... סתם כדי להיזכר איך זה מרגיש.. חתכתי עם סכין חתכון קטנטון ברגל.. לא יודעת למה. תירצתי את זה בשיעמום אבל האמת שפשוט שכחתי את ההרגשה ורציתי להיזכר.

רציתי להיות כל כך אומללה עד כדי כאב פיזי ואמיתי.

חרטתי את האות הראשונה של השם שלך.. סתם כי רציתי לחשוב עליך ולא הצלחתי.

זה מצליח לי רק בחלומות.

ואיכשהו כשאני אומרת לאנשים שאני מאושרת הם לא מאמינים לי.

רק אתה מאמין.

תמיד האמנת, עם כל הסרקזם שהעולם מכיל, אבל האמנת.

ואתה תמיד פה בשבילי.. תמיד חושב עלי ושולח הודעות חמודות בפייסבוק בנוגע לדברים שקשורים אלי.

אתה תמיד כזה אתה...

אני לא רוצה להתאהב בך.

אני עדיין בטראומה מהבחורון האחרון שביקר במיטתי, והטראומה הזאת נמשכת כבר ארבעה חודשים כמעט.

(הו, נל החסודה. והחרמנית. כה חרמנית שבא לבכות)

אני לא רוצה ששום דבר ישתנה,

רק דבר אחד-

לא רוצה להרגיש אליך את כל הדברים האלה.

לא רוצה לחלום עליך בלילה (תת מודע ארור. תעזוב אותי כבר).

לא רוצה לדמיין אותי ואותך בשום סיטואציה. לעולם.

אני רוצה שישאר כמו שזה עכשיו, רק בלי כל הבלבולים האלה.

אז רק דבר אחד אני מבקשת ממך-

תלמד אותי איך מפסיקים את הלב.

תספר לי איך אתה מכבה אותו.

כי ניסיתי, בחיי שניסיתי.

אבל אז חשבתי עליך והכל הלך פארש.