אל תשכחי שאני כאן.

20 מטר ממך אני יושבת ומעשנת את עצמי למוות, בחדר המבולגן שלי.

מחכה לך, שתבואי כבר, תגידי לי שאת צריכה אותי, תיפתחי בפני, אבל באמת.

מאז שעברת לגור כאן התקרבנו, נכון.

למה לא עד הסוף?

למה את לא נותנת לי להכיר אותך כמו שאת? כמו שאת כותבת בבלוג שלך? או בפורום?

כן, זה היה מלוכלך מצידי להיכנס לבלוג שלך במודע.

גיליתי שם דברים שידעתי-לא ידעתי.

או שאולי העדפתי להתעלם?

יש בי רצון לחבק אותך, ולא לעזוב לעולם.

הייתי רוצה לדבר איתך באמת פעם. כי כל פעם שאנחנו מדברות אני יודעת שאת רוצה להגיד לי שכואב לך, אבל את לא.

הייתי רוצה לשאול אותך פעם מה זאת השריטה הזאת במותן שלך, ושתעני לי באמת-

תגידי לי:

חתכתי את עצמי.

אני צריכה עזרה.

תגידי לי:

אני לא אוכלת.

אני רוצה לרזות את עצמי למוות.

רק תגידי, בבקשה.

אני לא אשלח אותך לאברבנל, אני אדבר איתך בחזרה.

כי את כל החרא שאת עוברת- אני עברתי גם.

ואולי אני אוכל לעזור.

לא במובן הפרקטי, במובן המנטלי.

אל תשכחי שאני כאן,

בבקשה, אני מתחננת-

השתמשי בי.

אני כל כך אוהבת אותך,

אני כל כך אוהבת את הקשר שלנו.

כואב לי. איך את לא רואה את זה?

איך אני רואה את הכאב שלך ולא מצליחה להגיע אליך, ואת לא רואה את הכאב שלי?

ואולי, לא מנסה בכלל להגיע אלי?

הלוואי ותתני לי לחבק אותך,

הלוואי והיית יודעת כי לעולם לא ארפה.

רוצה להיות קרובה, אבל לא מצליחה.

רוצה לחבק אותך, אבל את לא נונת לי.

ואוהבת,

בעיקר אוהבת...

אני.