הייתי חייב לסיים את הדוח הזה. גם במחיר של לעבוד עליו כל הלילה הארור. כבר שבועות ארוכים שאני מתכונן, אוסף חומרים ועובד. עוד שניה וכל העבודה הזו סוף סוף נגמרת.

השעה הייתה מעט אחרי חצות כאשר כיביתי כל מכשיר חשמלי לא רלוונטי וניתקתי את הטלפון הנייד במטרה אחת ברורה, לשבת ולהתרכז בכתיבת הדוח לעבודה. 

הניירות היו פזורים סביבי, כל החומרים שאספתי, כל מה שהייתי צריך שכב כעת מול עיניי. מסמך טקסט נקי ולבן עמד לנגד עיניי ובלוק כתיבה מצהיב לידי.

הבית היה שקט. שקט כזה של אמצע הלילה, שקט כזה של בית ריק.

פתחתי את הדפדפן מבין שהנה, שוב אני הולך למשוך זמן. ניתקתי בעצב את האינטרנט, לפחות לדקות הקרובות.

תאריך: הרביעי באוקטובר שנת אלפיים ואחת עשרה. 

העמודים הראשונים זרמו, הרבה תבניות ופחות מילים. הייתי מרוצה מההספק, שמרתי בכל רגע כדי שלא תמחק עבודתי היקרה והמשכתי. לאט לאט התפוגג המתח של ההתחלה, נכנסתי לתוכן ואפילו הרשתי לעצמי לשים מוזיקה ברקע, בעוצמה כזו שלא תפריע לריכוז היפה שצברתי.

הסתכלתי בשעון והופ עברו להן שעה וחצי. העבודה הייתה בשיאה ולמרות שנראה היה שהלילה לא אשן הרבה, הייתי אופטימי וצפיתי שאלך למיטה מתישהו.

הדד-ליין לוחץ, מחר הגשה ולאיטן מתווספות שורות נוספות לעבודה החשובה של חודשי האחרונים אולי אפילו של כל חיי.

קצת לפני השעה 2:00 הרגשתי לפתע שהריכוז יורד. מטושטש מעט ועייף הלכתי למטבח. חשבתי, פתרון הקסם - קפה חזק כדי להתעורר. הכנתי לי גם טוסט והייתי מרוצה. קפה, אוכל ומוזיקה, מה עוד אדם צריך בשביל להיות מאושר ולסיים את עבודתו במהרה?

הסתכלתי שוב בשעון והשעה הייתה 1:10. נזכרתי בחיוך שהיום מחזירים את השעון, מה שנותן לי שעת עבודה שלמה נוספת. עם המרץ הזה המשכתי להקליד. כמעט עוד שעה עברה והעייפות שלי חזרה. הגברתי את המוזיקה אך זה הפריע לי להתרכז. כיביתי אותה לגמרי אך גם זה לא עזר. החלטתי להתקלח. לשטוף מעליי את העייפות ולהחזיר לעצמי את הריכוז. המים היו חמים וליטפו את גופי אך נמלאתי עצב. רק מגבת אחת הייתה תלויה במקלחת, רק מברשת שינים אחת. החוסר שלה ניכר בדירה וגם בליבי. התלבשתי ושוב חזרתי לעמדתי יושב ומוכן, אמנם מצאתי את עצמי מהרהר: "מה הדוח הזה שווה? בגללו איבדתי את רעות. הוא הסיבה למה היא לא כאן הלילה, השבוע, בכלל." עצרתי את המחשבות ואמרתי לעצמי שמחר, אחרי שאגיש את הדוח הארור אצא אליה. אחפש אותה עד שאמצא בתקווה שלא איחרתי. הייתי כעת חדור ביותר מוטיבציה להמשיך ולסיים. המשכתי להקליד, לשרטט, לתרגם נתונים. הצצתי בשעון ולהפתעתי הגדולה השעה הייתה 1:03. אמרתי לשעון: "את הטריק הזה כבר עשית שעון, לפני שעה!" המשכתי להקליד אך השעון הטריד את עיני בזוית המסך, לכן חיפשתי בבית עוד שעונים כדי לנסות להבין מה השעה. כל שעון שמצאתי הראה משהו אחר, לא הגיוני משל עצמו. חזרתי מתוסכל למחשב. ראיתי על לוח המודעות את ההזמנה עם אותו תאריך שבו השתבש הכל. "הנך מוזמן/ת לפגישת מחזור..." הפגישה עם חבריה של רעות בשבוע שעבר. היה לה כל כך חשוב שאגיע, לפחות לחלק. היא אמרה לי בחיוך גאה כשסיפרה לי על הפגישה. "נדבר על הדברים הטובים שקרו / קורים לנו בשנים האחרונות. אני אבשל כל הבוקר. אני רוצה שתבוא. אני רוצה להציג אותך מול כולם, אתה מכיר חלק ותכיר עכשיו את כולם. אתה ההצלחה שלי בשנים האחרונות."

הייתי כל כך גאה ותכננתי לצאת מוקדם. הכל בגלל הדוח והזיכרון שלי. שכחתי לגמרי ונשארתי עד מאוחר לאסוף חומרים.

כשפסקו הרהוריי וחזרתי אל המסמך שלי גיליתי כי כל עבודתי מהשעה האחרונה נמחקה. שורות על גבי שורות ותרשימים מרשימים נמחקו כלא היו. ניסיתי לשחזר בכל דרך אפשרית אך המחשב סירב לקבל את קיומם. התחלתי לכתוב אותן מחדש, לשרטט שוב, ובין לבין חיפשתי אפשרויות נוספות לשחזר.

נכנסתי למייל שלי, בנסיון אחרון ולהפתעתי הגיע מייל חדש. אמנם את הכתובת לא זיהיתי,  אבל אני מרבה להתכתב עם אנשים ואני לא זוכר את הכתובות. ההודעה הייתה קצרה ודיי מעורפלת. היא הייתה מיועדת אליי ואמרה: הגשם את רצונך וחלומותייך. עשה את שאתה רוצה. עשה את הדבר הנכון. אין זמן טוב יותר מבהווה.

איש לא היה חתום בתחתית העמוד. גם לא הופיע קישור או קובץ מצורף. ההודעה גם לא אמרה כי אם אפיץ אותה אזכה באושר או עושר. ניסיתי לא לייחס לה כל חשיבות והשעון הראה 1:57. חזרתי למטבח, בלי מטרה, לשתות, לשאוף אוויר, סתם. כעבור כמה דקות חזרתי מפוקס במטרה לסיים את הדוח. הראש שלי התחיל לכאוב קצת, כנראה בגלל נוסח המכתב שהמשיך להציק לי. הסתכלתי בשעון ונדהמתי לגלות ששוב השעה חזרה להיות 1:00. כבר צריך להיות 3:00 או אפילו 4:00 לפנות בוקר. העבודה שעשיתי בשעה האחרונה, כל השחזור נמחק שוב כלא היה. כבר לא רציתי להמשיך. החלטתי ללכת לישון ולקבל הארכה כפויה. הדוח הזה לא רצה להיכתב. לקח לי זמן רב להירדם ועוד זמן לא ידוע להתעורר. השעון המעורר לא צלצל ואור לא האיר מהחלון. הסתכלתי שוב בשעון 1:18. השעה רדפה אותי. התלבשתי והחלטתי לנסוע. לא ידעתי לאן. הרגשתי כי כל גופי רוצה טיול. אוויר צח, מרחבים, נופים. לא רציתי לחזור למשרד הצפוף שנראה ומרגיש כל הזמן אותו הדבר. רציתי לראות את הפרחים ובעיקר את השמים שרעות תמיד דיברה עליהם. רציתי לטבול במעיין, שוב, אחרי שנים רבות. 

ארזתי לי תיק לא קטן מידי וחשבתי על כל הביקורת שהייתי סופג מרעות. "התיק הזה הוא לנסיעה באוטו, לקחת ציוד ממקום למקום, לא לטייל איתו... אתה רואה? בדיוק מהסיבות הללו."

התגעגעתי לקולה, לצחוקה, ללילות איתה. נעלתי את הדלת מאחוריי ויצאתי. לא ידעתי לכמה זמן אשוטט, לא ידעתי כמה זמן תשאר השעה 1:00.

האוטו לקח אותי למשרד, המשכתי משם הלאה. האוטו לקח אותי אל הוריי, המשכתי. האוטו לקח אותי לחנות עם פרחים ושוקולד, חנות מתנות. היא הייתה סגורה אך אור לבן עמום היה באחוריה. נכנסתי לאיטי ותהיתי מי מגיע לעבוד כשאינו יכול לישון. שמחתי על ההזדמנות וקניתי מתנות לרעות ועוד שוקולד לעצמי. הייתי חייב להישאר ער ורציתי משהו מתוק לידי. 

המשכתי לנסוע והגעתי לבניין דירות. אני לא זוכר שאי פעם נכנסתי אליו. החברים הטובים של רעות גרים שם, היא גרה שם עכשיו. נכנסתי לבניין וניחשתי את מספר הדירה. ככל שגירדתי בזכרוני לא הצלחתי לזכור את המספר. דפקתי על הדלת, מכין מראש את נאום התנצלות על הטעות והשעה המאוחרת, אולם לא היה בו צורך. לשמחתי רעות פתחה את הדלת. אני לא יודע למה היא הייתה ערה. לא העזתי לשאול. נתתי לה את המתנות בשקט וחיבקתי אותה. הבטחתי לה שהדוח הזה לא יושלם לעולם כי דברים אחרים יעסיקו אותי, יעסיקו אותנו. המשרד כבר לא חשוב לי כמו קודם, אלא היא. אני מתכוון להשקיע בה יותר. לבוא להיות עם החברים שלה יותר, לעזור לה לבשל, להיות איתה. לקחתי אותה לחלון והתיק נשקף מתוך המכונית.

"אנחנו יוצאים לטיול. רק אני ואת." אמרתי, מתכוון לכך בכל ליבי. היא הסכימה בתנאי שנחזור הביתה קודם, נחליף את התיק ונארוז כמו שצריך. הסכמתי כמובן, והשמש עלתה לאיטה. הצצתי בשעון והשעה הייתה 5:43. הלילה נעלם כשעשיתי את הדבר הנכון. נזכרתי במייל המוזר. הוא נותר מוזר. שמחתי בתוכי, אולי לזה הוא התכוון.