אני הרגשתי כאילו היה זה אחד מהסיוטים המבעיתים הללו ,
אחד מהסיוטים בהם עליך לרוץ,לרוץ עד שרגליך שורפות אך אתה אינך מסוגל לגרום לגופך לנוע בצורה מהירה מספיק.
רגליי כאילו האיטו יותר ויותר כאשר נלחמתי בכדי לעבור בין הקהל הרב בזמן שמחוגי השעון הענקי אינם האיטו את התקדמותם.
ועם הרבה נחישות וללא כול התחשבות הם פנו בהחלטתיות לכיוון הסוף - הסוף של הכול.
אך זה אינו היה חלום,ולא כמו בסיוטים אני לא רצתי בשביל להציל את חיי.
אני התחרתי בכדי להציל משהו בעל ערך רב הרבה יותר מחיי.
כי חיי אינם הוו ערך בשבילי היום.
אליס אמרה שאנחנו שתינו מסוגלות למות כאן.
אך אולי הנאמר היה שונה לו לא הייתה נתפסת על ידי קרני השמש הזוהרת.
ורק אני הורשתי לרוץ דרך הרחבה המרובעת.
ואני לא הצלחתי לרוץ מספיק מהר.
אז לא כול כך היה הכפת לי שאנחנו היינו מוקפים באויבינו המושבעים ביותר.
ומתי שהשעון החל לצלצל את השעה,כאשר הוא מעביר גלי רעד ברגלי האטיות-אני ידעתי שאני איחרתי את המועד.
ולכן שמחתי כשמשהו צמא דם חיכה מאחורי הצל, כי הכשלות הייתה גורמת לי לאבד את כול החשק בחיי.
והשעון צילצל פעם נוספת כאשר השמש עברה בדיוק למרכז השמים.
New Moon-הקדמה
סטפני מאייר
2006
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
one...