אם לא עכשיו, ואם אין אני...

החלטתי לשבת מול מסך העריכה ולהכריח את עצמי לכתוב משהו - כי מעצמו זה לא בא.

לא פה,

לא בשירים,

ולא עם הגיטרה.

כזה מחסום עוד לא היה לי אף פעם.

אבל לפחות אני כן פורק פה משהו...

........................

העט ביד,

המחשבות בראש - אבל נשארות שם.

העט בודד,

מחפש את הדף,

מצייר עיגולים חסרי משמעות בזמן ההמתנה למחשבות.

אבל בסופו של דבר הוא מתייאש. מוותר.

מבין שככה הוא לא יגיע לשום מקום.

מחליט לצאת. לברוח קצת מהלא-כלום ששורר כאן.

כי הוא כבר לא יכול לסבול את זה.

אבל הוא לא יכול לברוח. לא לבד.

הוא צריך שיבוא מישהו ויתן לו את הדחיפה.

שתבוא מישהי ותשחרר אותו מכבלי הבנאליות.

שתבוא ותתן לו את האומץ לעשות את כל מה שאף פעם לא נתן לעצמו לעשות.

תמיד נבלם.

כל פעם על ידי משהו אחר. חזק יותר או פחות.

אבל זה לא...

זה לא יקרה לו מעצמו.

את זה הוא יודע.

אבל הוא משתגע,

כי הוא לא יודע איך זה כן.

?

........................

כבר מזמן לא מדובר על העט.

........................

אני באמת שמח שעשיתי את זה.

אני לא בטוח עד כמה אני מרוצה ממה שכתבתי כאן,

אבל זה היה משחרר. אמיתי.

-ג'ו.