אני יודע שלא עדכנתי פה המון זמן... אבל...
טוב.
אין לי תירוץ.
פתחתי את הבלוג הזה כדי שאני אוכל לפרוק בלי חשבון, ואני פשוט לא מנצל את זה.
עריכה: מסתבר שיצא קצת ארוך, אבל אני ממש אעריך את זה אם תקראו ותגיבו.
אז הנה שיר שעשה לי היום צמרמורות, ומוביל לסליחה שלי השנה:
לדבר
לא לשתוק
לקבל את המר כמתוק
לנשק את לחייך
ולשתות עוד כוסית
לחייך
ולשקוע לא לשמוע
ולחיות בשלום עם עצמי
ולסלוח גם בכח
אם לא לי אז למי
אם לא לי אז למי
לחפש משמעות
לא מספיק לי לחיות ולמות
ולזרום
לא לחלום
לעמוד מיותם
ולנשום
ולברוח רק לברוח
ולבנות מגדלים באוויר
ולצרוח כדי לשכוח
ולכתוב לך עוד שיר
לקטוף לך עוד שיר
לטייל על החוף
ותמיד רק איתך עד הסוף
כשאלך מה אקח
אם לא את הרגע הזה כאן איתך
ולדמוע עוד לדמוע
ולפחוד כשאת לא לצידי
וליגוע רק ליגוע
לעולם מצידי
לעולם מצידי
ובהשראת השיר הזה - הסליחה הכי גדולה שלי השנה היא לעצמי.
נכון - אני יודע שאני בטוח חייב להמון אנשים סליחה - גם אני בן אדם, אבל הפעם אני חושב עלי. ורק עלי.
כן, אנוכיות ונרקסיסטיות זה לא אני, אבל פעם בשנה מותר לי גם לחשוב על עצמי לא?
אז הסליחה - על איך שהזנחתי את עצמי.
איך שנתתי לעצמי להישאר לבד, כשאני הכי זקוק לאנשים לצידי.
איך שאני כל היום חושב על מה שאני רוצה, מה שאני צריך, ובסופו של דבר - כלום.
אבל יודעים מה? אני לא סולח.
לא סולח לעצמי על ההזנחה המטורפת הזאת.
לא סולח לעצמי על הקור המטורף שאני מרגיש.
לא סולח על הלבד. כל כך לבד.
כי כן - טלפון עם ידידה או שתיים כל יום זה נחמד, אבל כשאני צריך מישהי לצידי, או אפילו מישהו - איזה חבר טוב, אני לבד.
נכון שאני מקבל תמיכה בטלפון ובמסנג'ר, אבל זה לא מתקרב למה שיכול להיות.
או שאולי לא יכול להיות?
אז הנה אני שוב לבד, כרגיל כנראה.
נלחם את המלחמות הפנימיות שלי, בלי שום גב.
כל כך חסר לי משהו להישען עליו. אבל בעצם - איך יכול להיות חסר לי משהו שאף פעם לא באמת היה לי.
לא אכפת לי. אני צריך מישהי שתוציא אותי מזה.
בעצם - לא צריך ממנה הרבה. רק שתהיה שם. לצידי.
כתף להניח עליה את הראש.
גוף חם לקבל ממנו חיבוק כשצריך.
אבל בסופו של דבר - כמו השיר - "אני נשאר אני".
אני לא אשנה כלום.
אני אשב ואחכה שמישהי תצוץ לה מהלא-כלום ותהיה בדיוק מה שאני צריך.
העניין הוא - שאני אף פעם לא מצפה לקבל, גם לא מנסה.
אני לא יודע לקבל. לא יודע לקחת.
רק לתת.
וכמה שזה נשמע כאילו אני איזה בן אדם מדהים, אני לא.
כי בסופו של דבר אני רק סובל מזה.
ובן אדם - כשלא טוב לו, כשאין לו מאיפה, הוא לא מסוגל לתת.
והנה אני מוצא שאני עושה את זה שוב.
גם כשאני כותב את הפוסט הזה אני כותב אותו בתקווה שמישהי תקרא אותו ותגיב לי שהיא היתה רוצה להכיר אותי.
אבל אני יודע שזה לא יקרה.
כי כמה שאני לא ארצה ואקווה - החיים לא עד-כדי-כך פשוטים.
לצערי.
חשבתי שיהיה פוסט קצר... אבל מתברר שכשאני באמת מתחיל - אני לא מפסיק כל כך בקלות.
עריכה: פתחתי מסנג'ר חדש... מי שמעוניין: [email protected]
כינוי:
ג'ו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
