אתם היושבים באין מחריד
במשכנות מבטחים,
אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד
בשובכם הביתה עם דמדומים,
התבוננו וראו הזהו האדם
העובד בביצה הקרה,
הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם
למען פת לחם זעירה,
שבעבור "כן" או "לא" בן מוות היה.
התבוננו וראו האם אישה היא זאת,
בת בלי שם ובלא שיער
שלא נותר בה עוד כח לזכור,
שעיניה ריקות וצונן חיקה
כצפרדע ביום חורף וכפור.
הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע
והיו הדברים האלה,
אשר אנכי מצווכם
לחקוק בלבבכם.
שיננתם אותם לבניכם
בשבתכם בבית, בלכתכם בדרך,
בשכבכם ובקומכם.
והיה כי תדמו-יאבדו בתיכם
ויך בכס החולי מכף רגל עד קודקוד,
ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד.
(הזהו האדם / פרימו לוי)
כשיצאתי, חשבתי שאני יודע לקראת מה אני הולך. הבועה הזו התנפצה לי מהר מאוד.
אין דבר שיכול באמת להכין אותך לנסיעה הזו.
אף אחד לא יכול להכין אותך לעובדה שאתה תהנה המון, תכיר המון אנשים, תנגן ותשיר... ואח"כ תרגיש איזושהי אשמה על כל זה. כי הרי באת במטרה מסוימת.
כל אחד, בשלב כזה או אחר, מבין שאין סיבה לאותם רגשות אשם. רגעי הכיף האלה נחוצים. בלעדיהם – מי יודע כמה אנשים היו מתמוטטים לחלוטין.
- מחנה ההשמדה מאידנק. בתוך תאי הגזים.
אני עם דגל ישראל על הכתפיים.
הפעם הראשונה בחיי שהייתי גאה בדגל הזה. בסמל הזה, מגן דוד, שנישא אז בקלון - והיום אנו נושאים אותו בגאווה.
נקמה.
המח האנושי לא מסוגל לתפוס את גודל הזוועה, את אי האנושיות, את העובדה שבני אדם יכלו לעשות דברים כאלה.
במחנה אושוויץ I היה מבנה אחד של תאי גזים וקרמטוריום. מרגע שבנו את מחנה אושוויץ II – בירקנאו, הפסיקו להשתמש בו.
למה?
פשוט מאוד:
במשרפות של אושוויץ I היו יכולים להשמיד "רק" עד 340 גופות ביום, לעומת המשרפות של אושוויץ II – שם יכלו להשמיד 5,000 גופות ביום.
לא יעיל.
"בפינה בדרך לתאי הגזים, עומד איש אס.אס חזק, האומר למסכנים האלה בקול מלטף: "לא יקרה לכם מאומה. עליכם רק לנשום עמוק, זה מחזק את הריאות. נשימה זו הכרחית בגלל המחלות המידבקות, זה חיטוי טוב". על השאלה בעניין גורלם הוא מסביר: "הגברים יצטרכו כמובן לעבוד, לבנות כבישים ובתים. הנשים לא צריכות לעבוד. הן יכולות, אם תרצנה, לעזור במשק בית או במטבח". אצל אחדים מן המסכנים האלה, מנצנץ עוד פעם זיק קטן של תקווה, מספיק בכדי להובילם ללא התנגדות לתאי המוות. הרוב יודעים, הריח מסגיר את גורלם. אז הם מטפסים על המדרגה הקטנה, ורואים את האמת. אמהות שותקות, וילדים על חזותיהן, ילדים קטנים ועירומים מכל הגילאים. הם מהססים, אך נכנסים לחדרי המוות, ברובם ללא מילה. נדחפים ע"י הבאים מאחוריהם, מואצים ע"י המגלבים של אנשים האס.אס.
אישה יהודייה כבת 40, שעיניה לוהטות, צועקת, כי דם ילדיה, יחול על ראש הרוצחים. האופטמן של המשטרה נותן לה חמש מכות במגלב בפנים, והיא נעלמת בתא הגז".
(עדותו של קורט גורשטיין, מאי 1945)
אחת הסיבות שלדעתי חובה על מי שמסוגל לנסוע למסע הזה היום, היא אנשי העדות. ניצולי העדות. אנחנו זכינו בליווי של אישה מדהימה. אישה אדיבה ורגישה... שכל כך כל כך גאה במשפחה שלה: ארבעה ילדים, עשרה נכדים וארבעה נינים.
"זו הנקמה שלי" היא אומרת.
"כשהכניסו אותנו לטרנספורט בהונגריה, לא ידענו לאן אנחנו מובלים. לא ידענו כלום... כשהטרנספורט שלנו הגיע לתחנה באושוויץ, החיילים הגרמנים עשו הכל כדי ליצור כאוס ואנדרלמוסיה: "מהר!" "רדו מהקרונות! “ "להסתדר בשורות!" אני, אמי ואחותי הקטנה היינו בקרון נפרד מסבא שלי. אמא שלחה אותי: "לכי תמצאי את סבא, תראי איך עברה עליו הנסיעה". הלכתי אחורה, בין המון האנשים, אבל את סבא לא מצאתי. אז רצתי קדימה מהר לחפש את אמא ואת אחותי... אבל כנראה שהן נדחפו קדימה, וגם אותן לא מצאתי.
מאמא לא זכיתי אפילו לא לחיבוק אחרון, לנשיקה אחרונה...
תמיד כשהמסע מגיע לאושוויץ-בירקנאו, שואלים אותי: "מוגדי, למה התלבשת כל כך יפה היום?"
כשאנחנו פה, אני תמיד מקווה שאולי אמא שלי רואה אותי... אולי היא תבוא ותביא לי את החיבוק האחרון הזה... את הנשיקה..."
(מתוך עדותה של אסתר (מוגדי) אונגר, אשת העדות שהייתה איתנו, שסיפרה לנו בקול חנוק מדמעות)
בסוף היום בבירקנאו, אני ועוד מישהו היינו צריכים לעלות לבמה איתה, עם מוגדי, להדליק משואה. נשלחתי לחפש אותה.
מצאתי אותה ליד הריסות קרמטוריום III, מדליקה נרות:
"זה בשביל אמא שלי, ואחותי הקטנה, וסבא שלי, והחברה הכי טובה שלי..." היא אמרה לי כשדמעות בעינייה.
כתבתי על העורבים במאידנק... באושוויץ המצב הוא הפוך לחלוטין.
למרות שכל האזור מוקף ביערות ועצים, אין ולו ציפור אחת.
בנסיעה בין אושוויץ I ל-II, מצאתי הגדרה יפה לעם היהודי, דווקא בשיר של להקה שזה הדבר האחרון שהייתי מצפה ממנה:
We are the ones
We get knocked down
We get back up and stand above the crowd
We are one
אנא, אמרו קדיש לזכרי
בת 17 הייתה חיה פרידמן, תלמידת בית הספר "בנות יעקב", בגטו ורשה, כאשר כתבה את צוואתה המזעזעת המופנית אלינו, אל כולנו. ביום 27.8.1942 נלקחו היא, ועוד 92 תלמידות מבית הספר "בנות יעקב", ע"י האס.אס.
בצוואתה מספרת חיה פרידמן, כיצד היא ו-92 בנות נוספות בגילאים 14-22, נשלחו מביה"ס והוכנסו לארבעה חדרים חשוכים, ומיטות רכות. הנאצים הכריחו אותן להתרחץ, נטלו את בגדיהן, ונתנו להן כותנות לילה. אז נאמר להן, כי בשעות הערב יבואו לבית קצינים נאצים, ועל הבנות לבדר אותם.
כששמעו זאת הבנות, החליטו כולן כאחת, לקחת רעל ולהתאבד. וכך עשו כל 93 הבנות. לפני שביצעו את החלטתן, כתבה אחת מהן, חיה פרידמן, את אשר עבר עליהן:
"אינני יודעת מתי ואם אי פעם יגיע מכתב זה אל מישהו, אך אם הוא יגיע, כבר לא נהיה בחיים. ואז אנא, הגידו "קדיש", על 93 בנות ישראל, טהורות, שהחליטו לקפח את חייהן בידיהן ולא להיטמא על ידי קציני האס.אס. החוטאים.
אנא, אמרו קדיש לזכרי".
כתבתי פה מעט מאוד ממה שהיה וממה שראיתי, אבל אני מקווה שהצלחתי להעביר אף מעט אליכם.
אני אסיים בפתק שניתן לי כשנחתנו בארץ:
צעדנו בשביל שבו צעדו למותם
קרבנות מאידנק
צעדנו בשביל שבו צעדו למותם
קרבנות מחנה טרבלינקה
צעדנו בשביל שבו צעדו למותם
קרבנות מחנה ההשמדה אושוויץ
אנחנו גם צעדנו חזרה.
כינוי:
ג'ו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
