טוב, הגיע הזמן לפוסט חדש.
הרבה זמן לא עדכנתי.. מהרבה סיבות, אחת העיקריות היא שהרגשתי שקבעתי איזשהו רף עם הפוסט הקודם. רף שיהיה מאוד קשה להגיע אליו וכנראה שאני גם לא אצליח, אבל אתם תיאלצו לסלוח לי.
עכשיו תורי
עכשיו תורי לאהוב
עכשיו אני
גם לי מגיע
שיהיה,
מישהו כאן קרוב
יחבק וירגיע
אחד אחד
את השדים במלחמה הזאת
אחד אחד
את הפצעים שלא נותנים לחיות
מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד
מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד
מישהו לרוץ איתו איתו בגשם החזק
שבתוכי תמיד יורד
ולא נפסק
עכשיו תורי
עכשיו תורי לא לכאוב
עכשיו אני
גם לי מגיע
מישהו, שלא ייתן לעזוב
הוא יילחם וינצח
אחד אחד
את הקרבות במלחמה שבי
הוא יחבר את החלומות הקשורים שלי
מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד
מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד
מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי תמיד יורד ולא נפסק
מישהו להיות איתו ביחד ולא לחוד
מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד
מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק
מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק
עכשיו תורי עכשיו תורי לאהוב
עכשיו אני.. גם לי מגיע..
ברגעי שעמום בעבודה, החלטתי לחפור ולנבור באימייל שלי... מצאתי מייל מה-1/6 מהאקסית שלי. הנה קטע ממנו:
“Listen, this is all that I can do right now - write E-mails, and maybe a phone call once in a while. You don't have to accept my offer, and if you don't, I will totally understand you! I don't even know that what I'm doing now is even the right thing (for both of us).
Well, I think you deserve to know, at least, that first of all - there are times that I just can't stop thinking about you- even in my dreams. You will always be remembered by me. Secondly - even though we haven’t been together in a very long time now, I still write songs about you (about us). Here are the latest ones:"
וכאן באו שני שירים שהיא כתבה.
אז היה לי את זה...
היה.
הקשר בינינו אף פעם לא באמת הסתיים רשמית, למרות ששנינו יודעים שהוא מזמן כבר לא קיים. נשאר תלוי לו באוויר, אפילו שהפעם האחרונה ששמעתי ממנה היתה ב-27/7, וגם זה במייל. הטלפון האחרון היה בפסח והפעם האחרונה שראיתי אותה היתה ביולי '06.
היא – כשלא היה לי אף אחד, ידעתי שיש לי אותה, אפילו אם זה היה בתקופה שלא הצלחנו לדבר, שלא לדבר על להתראות (אל תשאלו פה מה, מי ומו, כי אני לא אענה בתגובות. מי שבאמת מעוניין מוזמן לדבר איתי בפרטיות).
אבל הנה אני, עדיין חושב עליה לפעמים, מהרהר על "מה אם?".
ומה אם?
אז אותי לא מעניינים כל המשחקים האלה. בין אם זה "קשה להשגה" ובין אם זה "שלא תראה שאתה שלה" (וכו' וכו') – זה לא אני.
או שאני אמיתי לחלוטין – או שאני לא שם.
אז נכון, אני יודע שאני לא נראה משהו, ונכון, אני יודע שהביטחון העצמי שלי לא מי-יודע-מה גבוה, אבל יש לי המון להציע. כי אני – כשאני מחליט לתת את עצמי, אני נותן את הכל. לטוב ולרע, כי כן, לפעמים אני שוכח את עצמי בכל הסיפור, אבל אני גם מצפה שהצד השני יראה את זה וישלים את החסר.
ובתכלס – אני לא מבקש הרבה: מישהי שתהיה שם, שתהווה כתף כשצריך, תקבל ותעריך את מה שאני יכול לתת ותתן קצת מעצמה. ביקשתי יותר מדי?
אז כן, עם כל איך שזה נראה שאני שוקע ברחמים עצמיים של "אני לא שווה כלום", אני יודע מה אני שווה. ומצטער, אבל אני לא מוכן להתפשר על זה.
So, so you think you can tell
Heaven from Hell,
Blue skies from pain.
Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil?
Do you think you can tell?
And did they get you to trade your heroes for ghosts?
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?
Cold comfort for change?
And did you exchange a walk on part in the war for a lead role in a cage?
How I wish, how I wish you were here.
We're just two lost souls swimming in a fish bowl, year after year,
Running over the same old ground.
What have you found? The same old fears.
Wish you were here.
I really wish you were here, but… who are you?
אני מצטער על הקווים השחורים האלה - כתבתי את זה בוורד, והוא לא נתן לי למחוק אותם...
בהמשך הרהורים ותהיה לגבי קיום אנשים אמיתיים,
-ג'ו.
כינוי:
ג'ו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
