איך שהכל משתנה בשניה שאני רואה את פניה. הבעיה היא שיותר מדי זמן עובר בין פעם לפעם. בחיים שלי הזמן לא עבר לי כ"כ לאט. אנחנו ביחד שוב בסה"כ שבועיים בערך, אבל ההרגשה היא כאילו לא נפרדנו לפני שנה וחצי. כל-כך נכון, כל-כך טבעי. אני לא זוכר אפילו מה היה לפני אותו לילה, אותה שיחה.
אולי כדאי שאעצור כאן רגע ואתן תקציר מתומצת למי מבינכם שלא מכירים את הסיפור:
היא מגיעה מבית דתי-חרדי (והיא לא רוצה שום קשר לעולם הזה). לפני 4 שנים בערך, הכרתי אותה דרך ידידה (רושם ראשוני, שלא השתנה עד היום: "וואו"). לא עבר זמן רב ואותה ידידה לקחה אותי לשיחה ילדותית של "מה אתה חושב עליה?" (יש לציין, כי זה היה מזמן. הייתי בן 14 והיא בת 13) ונהיינו זוג. היתה זו תקופה מעולה. התבגרנו יחד, גדלנו יחד, אהבנו יחד, עד שהוריה החליטו שהיא צריכה לעבור למוסד פנימייתי (אני בכוונה לא רוצה לסווגו, אבל לא מדובר במוסד לעבריינים או כל דבר בסגנון) לנערות דתיות. בו ברגע הדברים החלו להשתבש: עברנו ממצב שהיינו רואים אחד את השניה כמעט כל יום, למצב בו דיברנו 5 דקות ביום בטלפון ונפגשנו בהסתר פעם בכמה שבועות. לאט לאט התברר להנהלת אותו מוסד שאנחנו מתראים (אנחנו = היא ובחור חילוני) וכך פחתו גם הפגישות ושיחות הטלפון, עד למצב בו לא דיברנו בטלפון (למרות שדיברתי אין ספור פעמים עם מנהלת המוסד) והתראינו פעם בחודשיים-שלושה. כך החזקנו, בסה"כ (כולל את החודשים הראשונים, בהם הכל היה טוב ובריא) מעל שנתיים. אני לא רוצה להיכנס להתמוטטות שעברתי כשהיא הצליחה להתקשר אלי כדי להגיד לי את מה שכבר ידעתי – שזה כבר נגמר מזמן. מאז אותו יום, איני חושב שעבר יום בו היא לא עברה בראשי.
בלילה שבין יום חמישי ויום שישי לפני-שעבר, בשעה 00:30 צלצל הטלפון בבית (יש לציין כי הטלפון הזה תמיד שקט לחלוטין אחרי השעה 22:00). זיהיתי את קולה. דיברנו מעט יותר מחצי שעה, בה היא התנצלה על דברים שונים וביקשה לדעת, אם אני רוצה לחדש איתה את הקשר, ולו רק כידידות. נפגשנו למחרת, ולאף אחד מאיתנו לא היה ספק שלהיות ביחד זה הדבר הכי נכון שיכול להיות.
בתקופה הקודמת שהיינו ביחד, היתה לה בעיה עם קרבה פיזית. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל היא עברה טראומה כלשהי. כל השנתיים+ שהיינו אז כביכול ביחד, לא היתה ולו נשיקה אמיתית אחת. הבהרתי לה מלכתחילה, שאני מוכן לחכות לה כמה זמן שתצטרך, רק שתרגיש מוכנה לזה. שבוע שעבר, ביום שלישי, היא אמרה לי שהיא רוצה שאני אהיה זה ש"יעזור לה להתגבר על הטראומה הזו", אבל לא שם ואז, כי היינו באמצע התחנה המרכזית. אחרי שהלכנו כל אחד לדרכו, היא שלחה לי הודעה: "Shai, I'm ready to put my life into your hands. But promise you'll be gentle and patient with me. I need to be alone the first time. It's new at least to me, so please understand. Love, *****"
יום למחרת, עזרתי לה לעבור את המכשול הזה. זה היה צעד אדיר בשבילה. הראה לי כמה שהיא באמת סומכת עלי, כי זה צעד שבאמת גרם לה לבעתה עד היום. אבל רק אתמול, שהיינו אצלי בבית, ראיתי עד כמה שהיא באמת סומכת עלי (ודי לחכימא ברמיזא).
ביום שני אני אצטרך להיפגש עם מנהלת המוסד הזה ("זה הנוהל"). די מפחיד, אבל אני לא אשכח את מה שהיא סיפרה לי שהיא אמרה לה כדי להכין אותה מראש לעובדה שאני לא בדיוק הציבור שהיא רגילה אליו: "תביני, מה שיש לו על הראש זה לא מה שמשנה. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהייתי באמת שמחה כמו שאני היום. וזה בגללו."
אז הנה אנחנו היום, מדברים על עוד שנה, אחרי שהיא תשתחרר מכבלי המקום הזה שהיא נמצאת בו...
רק משפט אחד ממשיך להדהד בראשי: "למה אני?"
Wish me luck,
-Joe
כינוי:
ג'ו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
