הולך ברחוב. כבר מאוחר, אין הרבה אנשים.
שני רכבים רבים על הכניסה לחניון. האחד מתייאש ונתקע כמעט במונית שנדחפת.
ממשיך בדרכו. אולי ילך לשתות בירה בבר האהוב עליו? לא, הוא לא רוצה בירה. שוט כפול של וודקה. אבל שוט כזה מזמין עוד אחד, ועוד אחד ועוד... הוא יודע שזה רק יגרור אותו למטה. כמה שהדבר שהוא הכי רוצה זה להגיע למצב של אובדן חושים, הוא יודע שההשלכות של זה גבוהות מדי. סעמק.
פונה ימינה בצומת הגדולה. אותה פניה שעשה בעבר, רק במצבים חיוביים. חושב ללכת לפארק הגדול: לשבת בפינה חשוכה, מבודדת. אבל גם על זה הוא מוותר. לא יודע בדיוק לשים על זה את האצבע, אבל הוא יודע שזה לא ישרת את המטרה שלו.
מסתובב אחורה. חוזר לכיוון ממנו בא. מדליק עוד סיגריה. זו כבר השניה בעשר הדקות האחרונות, אבל זה הדבר האחרון שמעניין אותו. מצדו שידרס עכשיו על ידי אוטובוס. בעצם, זה הדבר לו הוא מייחל. לא למוות, אבל לשקט הנפשי. לשכב במיטת בי"ח מחוסר הכרה איזה שבוע ואז להתעורר לעוד חודש-חודשיים של משכב. ללא כל צורך או יכולת להתעסק בדאגות, בקשיים. חופשה כפויה, במלוא מובן המילה, נפשית.
מגיע לתחנת האוטובוס. אחד הקווים אותם הוא יכול לקחת עוצר בתחנה הלא נכונה. הוא הוך לכיוון האוטובוס, נוסע אחד עולה והאוטובוס נוסע. הוא מרחק סנטימטרים מהדלת, אבל הוא לא שולח יד לסמן לנהג.
נכנס לבניין מגוריו. עולה בחדר המדרגות. מנסה לחשוב על מה הוא יכול להוציא את התסכול שלו. מקמץ את ידו לאגרוף ומכה אותה בקיר. רעש אדיר מהדהד בחדר המדרגות, אבל הוא אינו מרגיש דבר.
העליות והירידות הכ"כ חדות האלה משגעות אותי. אני לא בנוי לזה.
כינוי:
ג'ו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
