ראית פעם כוכב נופל?
לא, למה?
תביעי משאלה.
כמה מדהים זה לראות כוכב נופל. פעם ראשונה בחיים שלי. כדור אש ענק חוצה את השמים, מותיר אחריו שובל של אבק כוכבים. ואני, כבכל ריס נושר, מביע משאלה. וכבכל משאלה, מבקש לגביה. לא שיהיה שהיה, אלא שיהיה בסדר. שיהיה נורמלי. שנוכל לדבר, כמו שפעם. "You're still my best friend", היא לחשה אז באוזני, כששכבנו צמודים אחד לשניה במיטה. כשראשה על כתפי וגופה על שלי.
והנה עבר לו יותר מחודש וחצי, ואנחנו בקושי מדברים. כשכן, זה כמעט נורמלי, אבל מלווה בכל כך הרבה מתח. כל כך ברור ושקוף ששנינו חושבים לא פעם, לא פעמיים ולא עשר לפני כל משפט שאומרים, ואני שונא את זה. היא אמרה, אז, שרק סביר שנדבר כל יום כחצי שעה, אחרי שאעזוב. זה נראה לי מוגזם, אבל באמת שלא חשבתי שזה יגיע לזה. למצב המגעיל הזה. "אני רוצה שתבוא לכאן פעם בחודש, לפחות. תישן במיטה, בחדר השני", היא אמרה, ואני ראיתי במוחי כמה שזה יכול להיות נחמד. מאז, זה לא עלה ולו פעם אחת.
כמה שאני רוצה לשבת איתך ולבלות ערב רווי אלכוהול. למה זה, שרק כשאת שיכורה את מסוגלת להגיד לי מה את באמת מרגישה? איך זה, שרק כשאת שיכורה את מסוגלת לומר לי שאת צריכה אותי? לצעוק שאת זקוקה לי. איך זה, שרק כשאת שיכורה את מסוגלת להיפתח אלי? תבטיחי לי שלא תשתי אתו, עד שלא תהיי בטוחה במאת האחוזים שאת יכולה לסמוך עליו.
היא חזרה אליו. קשה לי להבין אותה. כמה שהיא לכלכה עליו, על הילדותיות שלו, על חוסר הכבוד שלו, על ה"know-it-all"יות שלו.
רבאק. בגלל זה עזבת אותו אז, כשיצאת אתו במהלך השנה וחצי שלא היינו בקשר. את לא רואה מה שאת עושה?! אני אמנם לא מאוהב בך, אבל אני עדיין נורא אוהב אותך, וקשה לי לראות אותך עושה את זה. את אומרת שהוא עושה אותך שמחה, עכשיו, אבל... את הרי יודעת שהוא לא יכול לתת לך את מה שאת צריכה, מה שרק אני, ואולי גם אחותך וגיסך, יודעים שאת צריכה. את לא רואה את עצמך. גיסך אמר לך את זה, אז בערב, כשהסיע אותך הביתה, חזרה אלי, והזכיר את שאמרת אז, עליו. בזמנו שאלתי אותך לגבי, ואמרת שאני טועה, אבל לגביו אני די בטוח שלא. לו היתה לך בחירה אמיתית, לא היית חוזרת אליו. לא בריא לך שאת יודעת שהוא תמיד יהיה מוכן להמשיך "לצאת" איתך, כשרק תחפצי בכך. את אומרת שאת לוקחת את הדברים לאט איתו, כי למדת מהטעויות איתי. לא היית צריכה להגיד את זה. לא כי לא היו טעויות בקשר בינינו, אלא כי זה לא הזמן או הצורה. את רוצה לשוחח ולבחון "למה זה לא הלך"? אין בעיה. אבל לא כהשוואה כזו. זה לא היה במקום ואת צריכה לדעת את זה. אגב, for the record, אני לא מאמין שהסיבה שהדברים לא הלכו בינינו קשורה דווקא לטעויות כאלה ואחרות, אלא לדברים הרבה יותר עמוקים מזה, ואני מקווה שאת מבינה את זה. אני גם מקווה שאת יודעת, שאם היה מדובר "רק" בטעויות שונות, הייתי עושה כל שביכולתי על מנת לתקנן. לא הייתי נותן לזה להיגמר כך.
קניתי לך מתנה ליום ההולדת. אמרתי לך, לא? גם אמרתי שזו הפתעה, ולא ניסית אפילו לדלות ממני מידע. כמה שזה לא מתאים לך. אז הנה, למרות שעבר מאז יותר מחודש, אספר לך עכשיו, כאן, איפה שלא תשמעי: קניתי לך את המתנה הכי מוזרה שקניתי אי פעם. קניתי לך סדין חשמלי, למיטה שלנו. "מי ידאג לחמם אותי בלילות", שאלת, וזו תגובתי. רציתי להגיע לדירה, כשאת בעבודה, לשים את הסדין על המיטה, לפזר בלונים ברחבי הדירה ולהשאיר לך פתק על הכרית: "רק שלא יהיה לך קר...". למה ברגע הראשון זה נראה לי הדבר הכי יפה, ומאז הדבר הכי גרוע? למה פתאום נראה לי שאם אעשה זאת, אחדור לך לפרטיות? את הרי היחידה בכל העולם הזה שאין לי ממנה מה להסתיר. שאין לי ממנה שום חשש לפרטיות ושידעתי עד עכשיו שלך אין שום חשש לפרטיות ממני.. השארת את היומן שלך מתחת לכרית, במיטה שלנו, במשך חודשים, ו"אל תסתכל" היה מספיק.
אני אתן לך את המתנה, אבל תקבלי אותה בשקית, כשנתראה.
הזכרת, בטלפון, איזה פלייבק שרצית, בשביל השיר שאת מקליטה לאחותך, ואני רצתי והפכתי עולמות כדי להשיג לך אותו. תוך שעה היו לי שלושה גרסאות. "I owe you one", אמרת, ואני לא יודע מה אני רוצה בתמורה.
אני לא ממש אוהב את צורת הכתיבה שלי כאן. בלי שום סינון, מבולגן.
היידי - למרות שלא הגבתי לתגובתך, רציתי שתדעי שרק בגללה ישבתי הלילה לכתוב. תודה לך.
וג'ו.
כינוי:
ג'ו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
