כל יום מחדש אני מבטיח לעצמי שאני אכתוב. אני הרי יודע שאני חייב את זה. חייב איכשהו להוציא את מה שמצטבר אצלי יום אחרי יום.
יום אחר יום אני משנן לעצמי משפטי מפתח ואומר "על זה יתבסס הפוסט, כשאני אגיע למחשב".
מגיע למחשב, מותש ובקושי מתחבר למסנג'ר "מופיע כלא מחובר", מסתכל מי שם רק מתוך סקרנות וסוגר אותו.
הפעם החלטתי לכתוב מהעבודה. ושימותו יפי הנפש שמתבכיינים שאני עושה את זה ע"ח כספי תרומות. זה הרבה יותר מורכב מזה - ומגיע גם לי להיות אנוכי, אז זדיינו. תאמינו לי שהמצפון שלי הרבה יותר מפותח משל הרבה מכם.
אז כן, רוב השבוע שעבר הייתי חולה (בפעם הראשונה זה שנים), אבל זה לא מתרץ את ההתנתקויות האלו.
פעם הייתי מגיע הביתה ומשתוקק להתחיל את השיחות הארוכות במסנג'ר. רק בגלל זה הייתי בכלל ניגש למחשב.
השתניתי בזמן האחרון. אני מרגיש את זה יותר עם כל יום שעובר, ואני באמת לא בטוח אם אני אוהב את השינויים האלו.
תיקון טעות: אני לא אוהב את השינויים האלו.
רק שאני לא באמת בטוח מה הם.
כתבתי בפוסט הקודם שאני עובר איזשהו תהליך ושאני מתכוון לעבור אותו עד תום בפסיביות. זה נראה פחות ופחות נכון. לא כשאני מתחיל להרהר על "למה לי בעצם לקום בבוקר". ולא, אני לא מדבר על תעסוקה, אלא על משמעות.
יצא לי לחשוב המון בזמן האחרון על 'משמעות'. על למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים וממשיכים כמו שאנחנו.
אנחנו מנסים שוב ושוב, בנסיונות חוזרים וכושלים הגעה לאיזושהי נקודת אופוריה נכספת, בידיעה מוחלטת שניכשל. הכחשה? או אולי המוח שלנו פשוט לא נותן לוודאות הזו להיות באמת מוחלטת, משאיר את המצב ב-99.9%? לא ברור. מה שכן ברור לי, מעבר לכל ספק, הוא שאנחנו רק סובלים מזה, שוב ושוב.
עולים גבוה גבוה לעננים ונופלים במכה. והמכה הזו כואבת.
שיהיה ברור - אני לא מדבר פה דווקא על עצמי. מתערבבות כאן הרבה מאוד מחשבות שמתרוצצות לי בראש כבר הרבה זמן.
שהכל כבר ידוע מראש
אנו כאן להעביר את הזמן
איך רק עכשיו הבנתי את המשמעות של המשפט הזה.
(ולא דיברתי על המוזה שנעלמה כלא היתה. מתעתעת, טיזרית. נותנת לי להאמין לרגע שהיא חזרה, לרוץ לגיטרה או לדף, ולחזור בידיים ריקות.)
אתמול - הפעם הראשונה בחיי שבאמת רציתי ללכת ולהשתכר לבד, וגם זה התפקשש לי. שכחתי שאמא שלי חזרה בדיוק מאילת.
ופאק. כמה שרציתי לחזור ב-4 בבוקר שפוך לגמרי אחרי שינה של חצי שעה על הדשא, אם בכלל.
ובכלל - נכנס בי איזשהו יצר הרס עצמי אדיר, שאני לא מממש. ואולי התסכול מחוסר המימוש הזה הוא מה שמשגע אותי?
אולי זה מה שאני צריך כדי להשתחרר?
הגעתי למצב הכי נמוך שאפשר להגיע אליו - חוסר אונים.
אני לא יודע מה לעשות כדי לשפר את המצב. ואני מרגיש יותר ויותר פתטי ככל שאני חושב על זה יותר. מה אני עושה פה לעזאזל?? מבקש רחמים?!
אני כבר לא מזהה את עצמי.
לאט לאט נעלם...
אין לך אפילו נעורים
שלא לדבר על חברים
כשעכשיו אתה עובר עם אבא
את משבר גיל הארבעים
עזבת את בית ספר
כשקראת בתוך ספר
שזה לא החיים
אז ירדת לגלים
התבלבלת, זה לא הגיל שלך
מה אתה עושה בבוקר כשכולם לומדים?
התבגרת, וכל כך מהר
והם אומרים שלא תהיה בן שבע עשרה יותר
פחדת מבני אדם
אפילו שאבא אמר שהם כמוך
הם נראו לך כל כך רעים
אז ברחת לשירים
עשית מסעות
בעולם החלומות
אתה תהיה זמר גדול
ואחר כך שוב תיפול
התבלבלת, זה לא הגיל שלך
מה אתה עושה בבוקר כשכולם לומדים?
התבגרת, וכל כך מהר
והם אומרים שלא תהיה בן שבע עשרה יותר.
השיר הזה מתנגן לי בראש יום יום בזמן האחרון.. אני מזדהה בו עם כל מילה כמעט (חוץ מ'אבא', אבל לא נכנס לזה עכשיו, אה ואת 'הארבעים' הייתי משנה ל'החמישים' או 'השישים'). איך פתאום נעלם לי הגבול המנטלי הכ"כ ברור בין נער למבוגר. איך בין רגע הפכתי לכזה, ואולי... אולי לא הייתי אף פעם ילד? הגיוני, הרי ילדות לא היתה לי. נעורים - התחילו מאוחר מדי (הרבה יותר מדי).
אני יודע שאני לא בוגר כ'מבוגר', ושיש לי עוד המון ללמוד, וכו' וכו'.. אבל הגבול הזה... הגבול שפעם היה כל כך ברור ויציב - נעלם כלא היה.
זאת מעבר, כמובן, להזדהות עם שאר חלקי השיר.
אסיים במשפט שעלה לי לראש כ'משפט מפתח' לפוסט:
נגמר לי, או שפשוט לא היה?
ערבוביה גדולה, לא ברור של מה, אבל אני לא מתכוון למחוק ולו מילה אחת מסכנה. זה מה יש.
עריכה: ואתם שעוד איכשהו אכפת לכם ממני - אל תוותרו עדיין, טוב?
עריכה נוספת: אני יודע שזה לא קשור, אבל זה גרם לי לצחוק כ"כ הרבה...
-היא- מפרסמת את הבלוג שלי, ואני מצטט, כ"בלוג של פריק שמנסה למות!בואו נעזור לו בעזרת נאצה!"
ולא סתם! אני הראשון!
פתאום שמתי לב שיש לי המון כניסות בכלום זמן. חשבתי שזה איזשהו באג אבל אז הבנתי!
וואו. כמה זמן לא צחקתי ככה.
ואת, כותבת הבלוג המשועממת - תודה! עשית לי את היום.
-תגובות בבקשה רק על התוכן, ולא על העריכה האחרונה. מצטער על תגובות שנמחקו.-
כינוי:
ג'ו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
