נפתח בטכני, כי איתו הכי קל: שבי ואני, לאחר כ-4.5 שנות היכרות, ושנת קשר
אחת רצופה עכשיו (בדיוק, על היום), החלטנו לסיים את הקשר. מה הקשר הזה לא עבר:
מלחמות ופנימיות וצעקות וטלפונים ומכתבים בהסתר וללכת בצד השני של הרחוב – שלא יראו
ולהתארס ולעבור לגור יחד ו... זהו. נגמר. כמה אני צריך לחזור לעצמי על זה בראש,
ובקול: נגמר. נגמר. נגמר. נגמר. נגמר.
באיזושהי רמה אני שמח. שמח שאם זה היה צריך להסתיים, שלפחות זה הסתיים ככה.
בסיום. בקצוות סגורים, ולא כמו ההיפרדות הקודמת, הכואבת, הצורבת, כי הכל עוד היה
פתוח, והיה ברור עוד לשנינו שזה לא הסתיים בינינו, כי לא אנחנו סיימנו את זה.
וכמה שאני יודע שזה הדבר הכי נכון, שאם היא לא היתה יוזמת את השיחה הנוראית
הזו, שנינו היינו ממשיכים לסבול. כי איך היא אמרה (ואיך עומד לי כבר הרבה זמן על
קצה הלשון לומר): We're
not happy. I'm not happy.
טלפון. ואני חייב לענות, בעבודה. אוף, כמה שזה
מוציא מריכוז.
כי אנחנו רוצים דברים שונים, כי הרסנו דברים בזה שחשבנו שהכל יכול לעבוד
פיקס בלו"ז מטורף למרות שהיה כל כך ברור שלא (בדיעבד, כן?), כי, וכי, וכי,
וכי... וכי זה פשוט השתנה. וכבר לא בדיוק "זה". ואין את מי להאשים. הלוואי, כמו שאמרתי לה, שהייתי יכול לשנוא אותה עכשיו. כי
להמשיך לאהוב אותה, "רק לא באותה הצורה", כלשונה, זה הרבה יותר קשה. "You're still
my best friend", היא לחשה באוזני, והזלתי עוד דמעה, מבלי ששמה לב. והנה עכשיו היא שוב
חוזרת. למה זה, כשאני רוצה לסיים את זה, וכשאני יודע שזה לא טוב בשבילי, ולא טוב
בשבילה, זה עדיין כל כך כואב. כל כך כואב. כלכךכואב. ושוב המחנק בגרון
שעולה וחוזר מאז יום שלישי. בלילה. וכמה שרציתי אז דווקא לבכות, כי זה משחרר, אבל
עוד לא ממש הבנתי. הייתי כל כך מבולבל. כי איך יכול להיות שזה נגמר?! איך?! איך יכול
להיות שבפעם הבאה שאני אהיה בסופר, אני לא אחשוב על מה לקנות לה, או למה לא לקנות
דבר אחר?! איך?! ואיך יכול להיות שאני אסתכל על איזה דובי פרוותי, ולא אחשוב אם יש
לי תירוץ לקנות לה אותו (אני יודע שלא צריך תירוץ, אבל יש גם שיקול כלכלי)?! איך?!
ואיך יכול להיות שאני אקום בבוקר ולא אכסה אותה, ולא אנשק אותה, ולא אומר לה
להתראות ושיהיה לך יום מצויין ושהיא לא תתפוס אותי חזק ותמשוך אותי חזרה למיטה
ותגיד לי בקול חצי ישן, אבל שיודע מה הוא רוצה: "Don't go…"?! איך?! ואיך זה שהיא לא תתקשר אלי ברגע
שתתעורר ותגיד לי: "You left without saying goodbye…", ואני אספר לה
שוב, כאילו כמו תקליט שבור, שכן אמרתי, וכן נישקתי, והיא כן אמרה, והיא כן נגעה,
והיא כן משכה?! איך?! אבל היא לא תגיד, ואני לא אגיד, והיא לא תנשק, ואני לא אנשק, והיא
לא תיגע, ואני לא איגע, והיא לא תמשוך, ואני לא אכנס לרגע, רק כדי לחמם, ואז אצא
לאט, שלא תתעורר, כי יש לי אוטובוס להספיק.
וכמה שבכיתי אתמול, כשאמרת לי שבלילה, בפעם הראשונה זה שלושה חודשים, לא
תישני איתי באותה המיטה. כמה שכאב לי, וכמה שעוד כואב. כלכךכואב.
ואיך אני בוכה עכשיו, ולא יודע בכלל אם מותר לי לבכות. אם מותר לי לכאוב.
זה סיום מהסכמה. זו לא פרידה. ובכלל, את זו, שברגע של שכרות ואובדן חושים צעקת לי
שלא אעז לצאת לך מהחיים, כי איך את יכולה לחיות בלעדי. אבל איך אני יכול לחיות
בלעדייך?!
אני יודע שאני כותב את הדברים האלה עכשיו יותר מתוך רגע של חולשה, ופחות מתוך
אמת, אבל אני בכוונה לא מוחק. אני לא רוצה לשכוח.
וכמה אתגעגע לאותם רגעים: לכך שכשאני במיטה, ער, וזז קצת, את זזה המון
בגללי, אבל כשאני יוצא מהמיטה, את זזה הרבה יותר; ולאיך שכשאת חוזרת בלילה, מאוחר,
ואני כבר במיטה, חמים, את קופצת מהר, לפני שאספיק להתנגד, מתחת לשמיכה שלי ונצמדת
לגופי, קפואה, ודורשת: "Warm me up!"; ולאיך שאת משתגעת כשלשוני נוגעת באוזנך,
ולוחשת לי: "stop…
not there…",
וכשאני לא מפסיק ומקדים את כל נסיונות ההתחמקות שלך את מגבירה את קולך ושולחת
ידיים וממשיכה להשתגע עד שאני מפסיק, ואיך שאת לא מודעת בכלל לאיך שאת
מאבדת שליטה אחר כך; ולאיך שבאמת, כל החלטה, ולו הקטנה ביותר, הפכה להיות שלנו.
כל כניסה לסופר, כל הסתכלות בשעון, כל... הכל. "אתה עדיין יכול לשתף אותי בכל
זה", אמרת. אמרת ולא הבנת.
וכמה שאני רוצה לכתוב על זה שלפני כמה ימים, אחרי ההחלטה, עוד איכשהו הגענו
למצב שאנחנו שוב שוכבים, ושנינו נרדימים בסוף כשאת עלי, ואני עוד בתוכך, וכמה זה
יפה.
שאלתי מה את רוצה שאביא מהסופר, ומה נכין לארוחת שישי, ואמרת לי: "Just don't
bring chicken", ושאלתי למה, וענית: "Because I want to make something special for you this
weekend, and I'm not going to make chicken once you leave." "Why?" "Because I can't have chicken that's
not your chicken, and you can't teach me how to make it. It's yours. It's
so special". וכמה דמעות עלו בעיני כשאמרת את זה. וכמה דמעות עולות בעיני כשאני
נזכר בזה.
ואת ניגשת למקרר ותולשת את דף החודש מלוח-השנה של הסופר (כמה קל לזרוק חודש
לפח), ואני נזכר שוב פתאום שהנה, בדיוק היום, היינו חוגגים שנה לחזרתנו אחד לחיק השני (היום
או מחר, כי התאריך המדוייק יחול רק בעוד שלוש שנים. ואולי היה בזה רמז כלשהו
לנדירות של הקשר הזה?).
ואת מקריאה לי מהיומן שלך. זה שמונח מתחת לכרית שלך כבר שלושה חודשים, ולא
נגעתי בו. את מקריאה לי, כי ביקשתי. מספרת שם על ההתחלה, על אחד הלילות הראשונים
שלנו יחד בדירה, על שהתעוררת באמצע הלילה וחשבת שיש עלייך איזה חרק גדול ושחור,
והערת אותי וביקשת ממני לעזור לך, אבל אני, חצי ישן, לא הבנתי כמה זה חשוב לך. את מספרת
כמה נעלבת מזה שלא קמתי לעזור לך מיד, אלא רק אחרי שיצאת מהמיטה ועמדת לצד הדלת.
את כואבת שם, ביומן, על זה שלא הייתי מוכן לעשות את זה בשבילך, כי את היית עושה
בשבילי הכל. אבל אני כן הייתי עושה בשבילך הכל, פשוט לא הבנתי! את סולחת לי,
יקירתי?
ואז את מספרת לי שלא כתבת ביומן כמעט בחודשים הראשונים, כי היה כל כך טוב,
ולא כתבת בו כמעט בחודשים האחרונים, כי היה כל כך קשה.
והגיג של רגע. הולך להוציא את המצלמה מהתיק ההוא, נו, זה שבארון, ומוצא
שהנחת עליו, ומתחת לשמיכת הפוך המקופלת, בשבילי, את התמונות שהדפסת לא מזמן. אלה,
מהחופשה ההיא באוגוסט, המושלמת, בתל-אביב: שנינו על המרפסת הענקית של החדר
באכסנייה, לבושים בהידור: את בשמלה שחורה-לבנה של כך מחמיאה לך, בנעלי עקב שחורות
וגבוהות נורא (כמה שסבלת בהם כשהלכנו לטיול קצר אחרי ארוחת הערב במסעדה) ובתסרוקת
ההיא, זו שלקח לך ארבעים דקות לעשות, שהייתי צריך לחכות לך במרפסת ובלובי, כי אסור
היה לי לראותך עד שסיימת עם הכל, ואני בהידור יחסי: עם חולצה מכופתרת בצבע בורדו,
עם מכנס שחור ומכובד, שיער מורד ומסודר, כבקשתך, ושני כתמים סגולים שהידרו את
צווארי – זכר למאורעות שאר היום והלילה. לוקח את המצלמה ומצלם כל פרט בדירה (עכשיו
אני נזכר ששכחתי את החדר השני והשירותים. טוב נו, נשלים), שלא אשכח. שאוכל לשלוח
לך בעוד שנה או שנתיים, או חמש, או עשר, ותיזכרי בדירה הזו שנאלצנו לקחת, אבל
שהיינו מוכנים לעשות הכל על מנת שנרצה להיות שם, ביחד.
בואי. אני אתן לך לישון עלי. כמו שאת כל כך אוהבת (כמו שהבטחתי לתת לך ביום
ההולדת שלך המתקרב ובא, שבו זו לא תהיה עוד אפשרות), למרות שזה מקשה עלי לנשום.
אתן הכל בשביל לחוש אותך שוב כה קרובה אלי, לב אל לב.
ומה שהכי כואב לי כרגע, הוא שאני יודע שיש עוד כל כך הרבה שאני רוצה לכתוב,
ולומר, ולכתוב ולומר לך, ואני לא יכול להפוך את זה למילים.
ואני יושב וקורא לרגע את כל מה שכתבתי וכואב לי, כי אני רואה עד כמה לא
נגעתי בקצה של הקצה, של הקשר הארוך הזה, בו גדלנו ואהבנו במשך כל כך הרבה שנים,
ובמיוחד בסיומו. לא. לא בסיומו. במיוחד בו. ולא סתם רוב המשפטים כאן מתחילים ב-ו... ואני לא
רוצה לסיים, להפסיק לכתוב, כי אני לא רוצה שזה יהיה הכל, והיה הכל. ובטוח יש עוד
משהו שאני רוצה להוסיף.
ובכל זאת, אני חייב לסיים מתישהו. ואני מקווה שאמשיך לכתוב כאן, כי אני
מתגעגע. ו... פשוט ו.
וג'ו.
כינוי:
ג'ו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
