אם לא עכשיו, ואם אין אני...

הולך ברחוב. כבר מאוחר, אין הרבה אנשים.

שני רכבים רבים על הכניסה לחניון. האחד מתייאש ונתקע כמעט במונית שנדחפת.

ממשיך בדרכו. אולי ילך לשתות בירה בבר האהוב עליו? לא, הוא לא רוצה בירה. שוט כפול של וודקה. אבל שוט כזה מזמין עוד אחד, ועוד אחד ועוד... הוא יודע שזה רק יגרור אותו למטה. כמה שהדבר שהוא הכי רוצה זה להגיע למצב של אובדן חושים, הוא יודע שההשלכות של זה גבוהות מדי. סעמק.

פונה ימינה בצומת הגדולה. אותה פניה שעשה בעבר, רק במצבים חיוביים. חושב ללכת לפארק הגדול: לשבת בפינה חשוכה, מבודדת. אבל גם על זה הוא מוותר. לא יודע בדיוק לשים על זה את האצבע, אבל הוא יודע שזה לא ישרת את המטרה שלו.

מסתובב אחורה. חוזר לכיוון ממנו בא. מדליק עוד סיגריה. זו כבר השניה בעשר הדקות האחרונות, אבל זה הדבר האחרון שמעניין אותו. מצדו שידרס עכשיו על ידי אוטובוס. בעצם, זה הדבר לו הוא מייחל. לא למוות, אבל לשקט הנפשי. לשכב במיטת בי"ח מחוסר הכרה איזה שבוע ואז להתעורר לעוד חודש-חודשיים של משכב. ללא כל צורך או יכולת להתעסק בדאגות, בקשיים. חופשה כפויה, במלוא מובן המילה, נפשית.

מגיע לתחנת האוטובוס. אחד הקווים אותם הוא יכול לקחת עוצר בתחנה הלא נכונה. הוא הוך לכיוון האוטובוס, נוסע אחד עולה והאוטובוס נוסע. הוא מרחק סנטימטרים מהדלת, אבל הוא לא שולח יד לסמן לנהג.

נכנס לבניין מגוריו. עולה בחדר המדרגות. מנסה לחשוב על מה הוא יכול להוציא את התסכול שלו. מקמץ את ידו לאגרוף ומכה אותה בקיר. רעש אדיר מהדהד בחדר המדרגות, אבל הוא אינו מרגיש דבר.

העליות והירידות הכ"כ חדות האלה משגעות אותי. אני לא בנוי לזה.

רכב חולף על פני בכיכר. ילד שהיה איתי בגן שלומית מנופף לי לשלום ממושב הנהג. ילד שתקעתי לו דלי על הראש בגיל 4.

הרבה זמן לא כתבתי כאן. הזחתי אתכם, אבל יותר מזה הזנחתי את עצמי. הרבה קרה ולא קרה מאז הפוסט האחרון. בכל כך הרבה מובנים.

"אתה תמיד חייב לבטל מישהו, ואם זה לא הצד השני, אתה מבטל את עצמך."

הגעתי למצב שבגלל שאני לא מביע את עצמי איפה שאני חושב שאני צריך, אני לא מצליח להביע את עצמי בכלל. לא יאמן עד כמה קשה לי לכתוב עכשיו, וזה משגע אותי. כל כך הרבה מחשבות שמתרוצצות אצלי בראש, ואני לא מצליח להוציא ולו אחת מהן במילים.

בא לי לשבת על המיטה, לבכות עד שלא ישארו עוד דמעות; עד שאשכח מי ומה אני; עד שאאבד הכרה ואז ליפול המיטה ולקום בעוד שנה או שנתיים. אבל לא רק שאני לא יכול לבכות, אני גם לא יכול לישון: יושב מול הטלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה, כאילו צופה בה, בעוד מחשבות משתוללות לי בראש.

-          ש. התקשרה אלי עכשיו. שיחת סתם על איך אנחנו מוצאים מישהו שיתאים לחברה טובה שלה. השיחה הסתכמה ב"משהו מפריע לך?" "כן." "מה?" "אני לא יודע." "אתה רוצה לדבר מחר?" "כן."

סעמק. בשביל מה אני מצנזר את השם שלה?! קוראים לה שבי. קיצור של בת-שבע. היא הבת השביעית (כולן בנות).

Reverend, reverend,
Is this a conspiracy?
Crucified for no sins

No revenge... Beneath me.
Lost within my plans for life,
It all seems so unreal.
I’m a man cut in half in this world,
Left in my misery.

Through all those complex years
I thought I was alone.
I didn’t care to look around,
And make this world my own...
And when she died
I should’ve cried and spared myself some pain.
You left me incomplete,
All alone as the memories still remain.

The way we were,
The chance to save my soul...
And my concern is now in vain.
Believe the word;
I will unlock my door...
And pass the cemetery... gates.

אני לא מצליח לכתוב. רק מסתכל אותי יותר ויותר לנסות. מנסה לשאוב השראה מהמוזיקה, אבל גם היא מאבדת ממשמעותה. אני אנסה שוב בימים הקרובים.

אני מקווה שאני מספיק עייף כדי להצליח אולי לישון קצת הלילה. אני צריך את זה – יום ארוך מחר: יציאה מוקדמת לשדרות, פגישות כל היום ואז שיעור נהיגה (אחלו לי הצלחה).

לילה טוב,

ג'ו.