Extraordinary

מ2007 זה מה שהבלוג הזה בשבילי.

היו ימים שהוא עודכן באופן קבוע, היו חודשים שכלל לא נגעתי בו, אבל תמיד הוא כאן בשבילי.

כאן בשביל הימים האלה שאני מרגישה שאני טובעת במחשבות של עצמי והדמעות מתחילות לחנוק,

ששום דבר לא מסתדר ואני מנסה למצוא הגיון בדברים, באנשים, ללא הצלחה.

כבר הרבה מעבר למקום שאני יכולה לכתוב בו על ההפרעות אכילה. 

נדמה שההפרעה והבלוג אלה שני הדברים היחידים שנשארו יציבים בחיים האלה שלי,

היחידים שלא עזבו. ואני מקווה שלא יעזבו לעולם.

היחידים שנשארו לנחם בסוף היום.

התקופה האחרונה הייתה רכבת הרים אחת גדולה. 

כנראה מישהו למעלה חשב שהפרעת אכילה זאת לא שריטה מספיק עמוקה אצלי והחליט להכיר לי את הפרעת החרדה, מיותר להגיד שזה מלווה בהתקפים חסרי היגיון.

לפני ששמתי לב כבר התחלתי טיפול תרופתי אצל פסיכיאטרית.

כדי שחלילה אני לא אחיה בלי להיקלט במערכת לבריאות הנפש.

שלא אשאר חלילה כזאת בחורה נורמטיבית.

מה עוד?

לקחתי סיכון, נפתחתי שוב למישהו ואז הוא נעל אותי בחוץ.

השאיר אותי לבד לחשוב מה היה רע בכל הטוב הזה?

אני תוהה למה זה קורה. למה אנשים משנים את דעתם מרגע לרגע. 

הבחורה שהחליטה לא לקנות את החולצה שיש לה ביד, הנבחן שהחליט לסמן פתאום תשובה אחרת מהראשונה שהוא בחר בה,

הילד שלא מצליח לבחור איזה קורנפלקס הוא באמת רוצה (הוא בטח ינסה כמה בכל פעם).

וכמובן, הבחור שתמיד נמצא פה ליד ורוצה להישאר, אבל הולך. אני מניחה שגם אפשר לקרוא לו ילד.

וגם לי אפשר לקרוא ילדה, 

בכיתי. בכיתי המון. בכיתי כאילו לקחו לי את הצעצוע שהיה הכי יקר לי בעולם. 

ובכלל לא אהבתי אותו, אבל בכיתי.

בכיתי כי אחרי שנתיים שחשבתי שכל מה שאהבה עושה זה להרוס ולפגוע התחלתי לחשוב שאולי יש לה עדיין את הצד הטוב.

טעמתי את הטוב. לא רציתי שזה יגמר.

העניין הוא כזה, אפשר להגיד שיש לי הפרעת אכילה אבל זה קצת שונה אצלי.

הסלידה שלי מאוכל גדולה מהסלידה שלי מהגוף. 

אני אכן חושבת שאני שמנה לפי ההגדרה העצמית שלי אבל אני עדיין יכולה להבין כמה הסביבה רואה בי בחורה רזה. 

אני יודעת שאני נראית טוב, השמועה אומרת שאני אפילו יפה,

כל מה שאני שומעת כל היום זה מחמאות ואני כבר סולדת מהן.

אני יודעת שבשבילי להשיג בחור אחר זה קל כמו לשתות כוס נס קפה בבוקר,

לא חסרה לי התשומת לב ורבים אלו שניסו להגיע אליי ולא הצליחו.

וגם לא יצליחו.

במשך שנתיים הסכמתי לצאת רק עם שלושה בחורים. 

עם שניים מהם זה נגמר בדייט אחד ועם השלישי זה נמשך קצת יותר אבל ידעתי שזה לא זה

אז לא היה טעם להמשיך.

באקט של ציניות מוחלטת הסכמתי לצאת עם הבחור, נקרא לו גיל, במשך שלושה שבועות רק ניסיתי להוריד אותו מעליי. אבל הוא כל הזמן ניסה שוב, וכמו אותו הלילה שהוא שינה את דעתו גם אני יום אחד שיניתי את דעתי. נתתי לו צ'אנס. 

אני לא יודעת אם אני מתחרטת על כל מה שעברתי איתו, למדתי הרבה דברים חדשים על עצמי.

עם זאת אני לא יכולה שלא להרגיש מרוסקת. פגועה.

מנסה להבין אם הספק היה שם כל הזמן ואולי פספסתי משהו. 

תוהה אם הוא עומד להתחרט. מקווה שכן. 

גיל מעולם לא היה המשיכה הראשונה שלי, שומדבר בו לא היה הטעם שלי, הנשיקה הראשונה שלנו הייתה אחת מהגרועות שיצא לי לחוות,

ובכל זאת הוא גרם לי לצחוק ואז הבנתי שאני רוצה שהבחור הזה יישאר. 

והוא נשאר, לכמה חודשים הוא נשאר. 

ואז ויתר עליי. תחושה לא נעימה בכלל.

כמו התחושה של הבטן מלאה אחרי אוכל, אולי התחושה השנואה עליי ביותר. 

למזלי קיבלתי את הפרידה כל כך קשה עד שלאכול היה נראה מאמץ אינסופי שכמובן החלטתי לא לעשות.

הגוף והראש דחו כל מחשבה על אוכל, כל תא בגוף כאילו התמקד בבחור הזה.

עברו כמה ימים עד שהצלחתי להכניס משהו לפה ולהילחם בבחילה. 

אני מניחה שאני צריכה להודות לגיל, אחרי הכל... הרזיתי 2 קילו ב6 ימים. 

חלום של כל בחורה עם הפרעת אכילה. 

לצערי רוב החברות שלי עסוקות עכשיו, כולנו כבר במירוץ החיים של הבוגרים,

גיל השאיר אחריו חלל לא קטן ולי אין כל כך איך למלא אותו עכשיו.

עשיתי צעד, נרשמתי ללימודים ואני אתחיל את התואר באוקטובר הקרוב.

מעניין אם הפרעות אכילה באוניברסיטה זה כמו הפרעות אכילה בתיכון.

עוד מעט נגלה.

למי שעוד לפעמים פה, לוס.

זהו רישמית אני נחשבת פגומה. 

מה שלא עשו צומות, הרעבה, משלשלים, התבודדות הצליחו לעשות התקפי חרדה.

מלפני שלושה שבועות היה הראשון, חשבתי שהוא גם יהיה האחרון כי מה לי ולהתקפי חרדה? 

התקפי חרדה כל המהות שלהם היא חרדה קיומית ויש לה כל מיני צורות, בגלל זה אני גם מתקשה להאמין שאני חרדה מלהפסיק להתקיים, הרי זה מה שרציתי רוב חיי ובחלק מהזמן הרגשתי כאילו אני באמת לא מתקיימת.

בכל אופן שוב קיבלתי את כל תשומת הלב הלא רצויה, מספיק שאני מרגישה כמו נטע זר עכשיו מסתכלים עליי כעל מקרה נפשי אבוד, זכוכית שברירית.

לקח כמה ימים עד שאמא הפסיקה להתקשר מליון פעמים ביום רק כדי לגלות שאני חיה את חיי כרגיל.

ואז אתמול קרה. אתמול שוב חייתי את חיי כרגיל ואני לא בטוחה באיזה שלב גרמתי להתקף נוסף, אבל הוא קרה.

הפעם הבנתי מה אני צריכה לעשות.

ניסיתי להמשיך לנשום כרגיל למרות שהמחשבות שלי נקרעו בניהן ״את לא באמת מצליחה לנשום/זה בסדר תמשיכי״ כי התחושה היא שבאמת אי אפשר לנשום, אין אוויר, הכל וואקום.

ואז ביקשתי מאמא את כדור מה חפיסה שקיבלתי מהרופא שבועיים לפני ״שרק תהיה אצלך בתיק למקרה ש״ כפי שהוא הגדיר ואני הייתי בטוחה שהד״ר לא מבין- לא יהיה עוד מקרה ש. 

ואני יכולה להאשים רק את עצמי שבחרתי לי בחיים השבורים האלה, חיים שהרס מתניע אותם וחוסר מזל אופף אותם. למדתי כבר ממזמן שמחשבה יוצרת מציאות אבל החשיבה שלי דפוקה. 

אולי אמא צודקת ואני חכמה מאוד, גאונה, וסופי ככזאת הוא בעצם להשתגע לא? קרה לטובים בעולם.

לפחות הדבר שנותן לי נחת זה שאני רזיתי מאוד ואני ממשיכה. למי יש זמן להתעסק באוכל בימים לחוצים שכאלה? 

בטח לא לי. 

אני עכשיו אמורה לישון אז אני חוטאת בכוס יין, זה רע להגיד אבל כשאני שותה אני מרגישה כאילו אני חוזרת לחיים, כאילו סוף סוף הדם זורם לכל הגפיים והתאים בגוף. אני נזהרת באלכוהול בגלל זה, יותר נכון אני בכלל לא אוהבת אלכוהול חוץ מיין אדום ובירה. בירה לא מסכנת אותי כשאני שותה אותה רני מתייחסת אליה כאל ארוחה. יין זה כבר סיפור אחר. יין פותר לי את כל הבעיות ובגלל זה הוא הכי מסוכן אני כבר יודעת. הייתה תקופה שזה היה מוגזם, הייתי מגיעה מהעבודה והדבר הראשון שהיה נכנס לי לפה היה יין וגם האחרון כי הייתי נרדמת. זה מה שבעצם רציתי, לישון, ובהבנה שלי היין עזר לי פשוט לישון. וגם עכשיו אני מרגישה אותו עוזר לי. 

הלוואי שהייתי יכולה להתחיל את החיים שלי מהתחלה, ואם לא מהתחלה אז לחזור 10 שנים אחורה לרגע שבאמת שינה אצלי הכל. ״למה כל הבנים רוצים את לוס יש לה רגליים שמנות״ כמה בכיתי ואיך לא השכלתי להבין שזאת קנאה בצורה הכי טהורה שלה? פשוט שילמתי בחיי נפשית ופיזית על משפט שנאמר בקנאה בחצר בית ספר אפילו לא בפומבי. סתם נאמר, נזרק לחלל האוויר. ואז היה גם הוא, שפשוט הפיל אותי לקרשים, ניפץ אותי למליון חתיכות קטנות עזר לי לטאטא קצת ובכלל תמיד ישאר שם, במקום לא מושג. והכרתי גם מישהו חדש, שהוא לא דומה לו בכלל, התגלמות השלמות. יש בו מהכל, האופי היופי החכמה התבונה הבוגרות האחריות.... ובעצם הבעיה עכשיו היא אחרת, מה מישהו כזה יכול למצוא במישהי כמוני? 

לוס. 

"המחלה בתוכי, על כולי. היא חיה, נושמת, עכשיו יותר מתמיד.

לוקחת כל קלוריה ועושה ממנה ז'יטון, שאיתו היא תרוץ להמר על כך שאוריד את כל מה שהעלתי, מתי שארצה.

היא מאמינה בי, המחלה הזאת, כמו שאף אחד לא האמין או מאמין או יאמין בי לעולם.

אנחנו לא צוות, אנחנו לא גוף אחד, אנחנו צו, אנחנו דיבר, חשוב יותר מ"לא תרצח" . "

עשיתי מנוי לספרייה. יצא שהשאלתי ספר אחד על הפרעות אכילה וספר אחד על התאבדויות (לא אומר לי כלום). 

את "אכולות" של רותי זוארץ סיימתי תוך כמה שעות בודדות, ספר מרתק, קשה לעיכול והאמת שהוא מתאר ברובו בולמיה דבר שקצת הקשה עליי להתחבר אליו ממש. אני חוטאת בהרעבה לא בהקאות אבל מדהים איך עדיין אפשר להזדהות. 

הכמיהה המעוותת הזאת לאהבה והסיפוק שנקבל מהפרעות אכילה היא כנראה נחלת הרוב. 

היום באמת הרגשתי שאף אחד לא יכול לאהוב אותי כמו המחלה.

חשתי התעלמות אפילו מחברותיי הטובות ביותר דבר שממש עצבן אותי (ומאוד קשה לעצבן אותי).

רציתי לשפוך ולדבר ורגע לשתף במה שאני מרגישה אבל אף אחת לא ממש נתנה לי הזדמנות.

האחת דיברה במשך שעתיים על עצמה ואחרי זה פשוט רצתה ללכת לישון,

השנייה רבה עם חבר שלה, השלישית לא ענתה.... כבר לא היה לי כוח לנסות עם השאר. 

פשוט ישבתי והקשבתי למוזיקה כי במילא זה הדבר הכי מנחם שקיים, לדעתי יותר מאוכל.

יש לי ריק שאוכל בחיים לא יוכל למלא. 

אז אני מקשיבה למוזיקה, ומציירת, ועובדת, ויוצאת, ולא אוכלת...

מזעזע אותי לחשוב שכל הריק הזה הוא בגלל מישהו. שמשהו שהוא לא הפרעות אכילה עשה בי כזה חלל.

בעוד חודש פחות כמה ימים עשיתי צעד ששינה בי משהו מהקצה אל הקצה. עשיתי צעד ונכנסתי לחנות שנכנסתי אליה מאה פעמים לפני.

עשיתי צעד הרמתי מבט וקיבלתי נוק אאוט. 

אני מתפללת בכל לילה שההפרעה תציל אותי מזה. שזה יעבור כשאני אהיה רזה, שהיא תישאר ותתמוך ולא תעזוב.

שתגרום לי להבין שאני לא צריכה אותו כי בכל יום שבחרתי בה אני במילא מתקרבת לאושר. 

שיש לי אותה ואני לא צריכה אותו.

שהיא תחזיר לי את הביטחון. 

אני נאחזת במחלה כדי לא להיכנע לשברון לב.

פתאום כל הקשיים שהיו לי בשמונה שנים האחרונות בצל המחלה כבר לא נראים קשיים. כאילו עד היום לא ידעתי כאב מהו. 

כל כאב פיזי או נפשי אחר שהיה לי לא משתווה לכאב החד הזה.

להתקעקע היה ליטוף לידו.

אני מרגישה שאני משתגעת ומאבדת את זה יותר מתמיד.

ואני מפחדת לישון. 

הבטן ריקה ולוקח זמן להירדם. ואני חושבת עליו, על מה הייתי יכולה לעשות שונה.

על זה שאולי תהיה לי עוד הזדמנות והפעם המחלה תהיה איתי לאורך כל הדרך. 

ואז אני נרדמת ואני חולמת עליו. כאילו נגמרו החלומות בבנק החלומות. 

כאילו אין שום נעל, בגד, תיק, חופשה, לוטו, מטרה שאני רוצה או אנשים אחרים לחלום עליהם.

כזה חוסר אונים לא חשתי כבר הרבה מאוד זמן.

כואב לי כשאני ערה וכואב לי כשאני ישנה.

אין דקה של שקט עצמי ביום. 

וגם המוזיקה שמנחמת יותר מאוכל מתחילה לקרטע. גורמת לי להזיל דמעות. 

פעם חשבתי שהפרעת אכילה תהיה הבעיה שלי בחיים.

היום אני הולכת איתה יד ביד ואני מבינה שטעיתי.

כי יש עוד כל כך הרבה בחיים האלה. איכשהו...