Extraordinary

"המחלה בתוכי, על כולי. היא חיה, נושמת, עכשיו יותר מתמיד.

לוקחת כל קלוריה ועושה ממנה ז'יטון, שאיתו היא תרוץ להמר על כך שאוריד את כל מה שהעלתי, מתי שארצה.

היא מאמינה בי, המחלה הזאת, כמו שאף אחד לא האמין או מאמין או יאמין בי לעולם.

אנחנו לא צוות, אנחנו לא גוף אחד, אנחנו צו, אנחנו דיבר, חשוב יותר מ"לא תרצח" . "

עשיתי מנוי לספרייה. יצא שהשאלתי ספר אחד על הפרעות אכילה וספר אחד על התאבדויות (לא אומר לי כלום). 

את "אכולות" של רותי זוארץ סיימתי תוך כמה שעות בודדות, ספר מרתק, קשה לעיכול והאמת שהוא מתאר ברובו בולמיה דבר שקצת הקשה עליי להתחבר אליו ממש. אני חוטאת בהרעבה לא בהקאות אבל מדהים איך עדיין אפשר להזדהות. 

הכמיהה המעוותת הזאת לאהבה והסיפוק שנקבל מהפרעות אכילה היא כנראה נחלת הרוב. 

היום באמת הרגשתי שאף אחד לא יכול לאהוב אותי כמו המחלה.

חשתי התעלמות אפילו מחברותיי הטובות ביותר דבר שממש עצבן אותי (ומאוד קשה לעצבן אותי).

רציתי לשפוך ולדבר ורגע לשתף במה שאני מרגישה אבל אף אחת לא ממש נתנה לי הזדמנות.

האחת דיברה במשך שעתיים על עצמה ואחרי זה פשוט רצתה ללכת לישון,

השנייה רבה עם חבר שלה, השלישית לא ענתה.... כבר לא היה לי כוח לנסות עם השאר. 

פשוט ישבתי והקשבתי למוזיקה כי במילא זה הדבר הכי מנחם שקיים, לדעתי יותר מאוכל.

יש לי ריק שאוכל בחיים לא יוכל למלא. 

אז אני מקשיבה למוזיקה, ומציירת, ועובדת, ויוצאת, ולא אוכלת...

מזעזע אותי לחשוב שכל הריק הזה הוא בגלל מישהו. שמשהו שהוא לא הפרעות אכילה עשה בי כזה חלל.

בעוד חודש פחות כמה ימים עשיתי צעד ששינה בי משהו מהקצה אל הקצה. עשיתי צעד ונכנסתי לחנות שנכנסתי אליה מאה פעמים לפני.

עשיתי צעד הרמתי מבט וקיבלתי נוק אאוט. 

אני מתפללת בכל לילה שההפרעה תציל אותי מזה. שזה יעבור כשאני אהיה רזה, שהיא תישאר ותתמוך ולא תעזוב.

שתגרום לי להבין שאני לא צריכה אותו כי בכל יום שבחרתי בה אני במילא מתקרבת לאושר. 

שיש לי אותה ואני לא צריכה אותו.

שהיא תחזיר לי את הביטחון. 

אני נאחזת במחלה כדי לא להיכנע לשברון לב.

פתאום כל הקשיים שהיו לי בשמונה שנים האחרונות בצל המחלה כבר לא נראים קשיים. כאילו עד היום לא ידעתי כאב מהו. 

כל כאב פיזי או נפשי אחר שהיה לי לא משתווה לכאב החד הזה.

להתקעקע היה ליטוף לידו.

אני מרגישה שאני משתגעת ומאבדת את זה יותר מתמיד.

ואני מפחדת לישון. 

הבטן ריקה ולוקח זמן להירדם. ואני חושבת עליו, על מה הייתי יכולה לעשות שונה.

על זה שאולי תהיה לי עוד הזדמנות והפעם המחלה תהיה איתי לאורך כל הדרך. 

ואז אני נרדמת ואני חולמת עליו. כאילו נגמרו החלומות בבנק החלומות. 

כאילו אין שום נעל, בגד, תיק, חופשה, לוטו, מטרה שאני רוצה או אנשים אחרים לחלום עליהם.

כזה חוסר אונים לא חשתי כבר הרבה מאוד זמן.

כואב לי כשאני ערה וכואב לי כשאני ישנה.

אין דקה של שקט עצמי ביום. 

וגם המוזיקה שמנחמת יותר מאוכל מתחילה לקרטע. גורמת לי להזיל דמעות. 

פעם חשבתי שהפרעת אכילה תהיה הבעיה שלי בחיים.

היום אני הולכת איתה יד ביד ואני מבינה שטעיתי.

כי יש עוד כל כך הרבה בחיים האלה. איכשהו...

"קפה נטול קפאין, אומלט נטול פרוטאין, לחם נטול חיטה. 
רגע לפני שהיא עולה על המשקל אני משקר את מד המדידה, 
למה אם את נופלת, מותק אני יודע את לוקחת אותי איתך. "

משקל הבוקר: 56.1,

לא מה שציפיתי אבל בהחלט הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שיהיה אחרי שבוע שעבר.

השבוע הזה הרבה יותר רגוע ומתון, אני כבר בגלולה הרביעית וקיבלתי מחזור. סוף סוף.

האכילה שלי סבבה, לא אוכלת שטויות, שמה לב מתי אני שבעה ושותה הרבה מים. וקפה. ומים וקפה. 

אגב קפה, כבר חודשיים בערך שאני שותה אותו עם סוכר ולא עם סוכרזית כי זה עשה לי הרבה בעיות, ממליצה לכולן! 

אומנם סוכר רגיל שווה 20 קל' לכפית אבל הוא לא פוגע ביכולת גופנית באופן שבו הסוכרזית פוגעת. צמצמו בדברים אחרים.

בכל מקרה, עדיין יש לי פוביה מהגלולות במיוחד כשתחת "תופעות שכיחות" בהוראות היה רשום עלייה במשקל. 

הבנתי שזאת עלייה נורמאלית של חודש-חודשיים עד שהגוף יתרגל להורמונים שהוא מקבל. 

בפעם הקודמת לקחתי גלולות עם מעט הורמונים אז לא הרגשתי אותן בכלל אבל עכשיו אני לוקחת גלולות חזקות, את אלה שלוקחות העשירות או הזקוקות (בנות גבריות), אני לא אף אחת מהן האמת,

אני מהמתנסות.

ובגלל שיש לי עוד חיים חוץ מההפרעה (מסתבר) ציטטתי את אריק ברמן למעלה בהקשר לזה שאני יוצאת עם מישהו חדש.

רגע אין קשר ממש אבל בכל זאת. 

אז כן, כבר חודשיים. נקרא לו ד'. הוא סוג של 100% תמימות, כ"כ שונה ממה שהורגלתי. 

אבל יש לי פחדים, שפתאום הוא יסתובב לי כמו ר', יהיה קנאי מטורף ויעשה לי את המוות,

יאיים עליי בהתאבדות או משהו כזה.

קשה לי להגיד שיש לי חבר, המילה הזאת כ"כ מרתיעה אותי.

ויותר מזה אני מפחדת שישים לב כמה מתוסבכת אני.

הדבר שאני הכי רוצה לשמוע אותו אומר אחרי "אני אוהב אותך" זה "את רזה".

הלוואי שאני יגיע לזה איתו. לשני הדברים.

מספיק קשה לי לתמרן ביני לבין עצמי, אני לא צריכה עוד צד. 

ד' גר די קרוב אליי, 25 דק' נסיעה. אנחנו יוצאים כמעט לאותם המקומות, גדול ממני בשנתיים. מה עוד. 

נראה ממש טוב אבל מה שהכי משך אותי אליו זה האופי. קצת עשה לי חיים קשים מרוב שהוא ביישן. אבל עכשיו הכל די פשוט איתו.

יצא לי לאכול איתו פעם אחת בחוץ והזמנתי סלט עם עוף. 

זאת מנה רצינית, לא ממש של כוסיות אבל עדיין סלט זה סלט.

בפעם הבאה אני יזמין המבורגר או משהו, זה גם יקדש מטרה כלשהי. 

מקווה שלכולן היה שבוע מוצלח, קל ורגוע. אמן שימשיך גם בסופ"ש!

לוס.