Extraordinary

מ2007 זה מה שהבלוג הזה בשבילי.

היו ימים שהוא עודכן באופן קבוע, היו חודשים שכלל לא נגעתי בו, אבל תמיד הוא כאן בשבילי.

כאן בשביל הימים האלה שאני מרגישה שאני טובעת במחשבות של עצמי והדמעות מתחילות לחנוק,

ששום דבר לא מסתדר ואני מנסה למצוא הגיון בדברים, באנשים, ללא הצלחה.

כבר הרבה מעבר למקום שאני יכולה לכתוב בו על ההפרעות אכילה. 

נדמה שההפרעה והבלוג אלה שני הדברים היחידים שנשארו יציבים בחיים האלה שלי,

היחידים שלא עזבו. ואני מקווה שלא יעזבו לעולם.

היחידים שנשארו לנחם בסוף היום.

התקופה האחרונה הייתה רכבת הרים אחת גדולה. 

כנראה מישהו למעלה חשב שהפרעת אכילה זאת לא שריטה מספיק עמוקה אצלי והחליט להכיר לי את הפרעת החרדה, מיותר להגיד שזה מלווה בהתקפים חסרי היגיון.

לפני ששמתי לב כבר התחלתי טיפול תרופתי אצל פסיכיאטרית.

כדי שחלילה אני לא אחיה בלי להיקלט במערכת לבריאות הנפש.

שלא אשאר חלילה כזאת בחורה נורמטיבית.

מה עוד?

לקחתי סיכון, נפתחתי שוב למישהו ואז הוא נעל אותי בחוץ.

השאיר אותי לבד לחשוב מה היה רע בכל הטוב הזה?

אני תוהה למה זה קורה. למה אנשים משנים את דעתם מרגע לרגע. 

הבחורה שהחליטה לא לקנות את החולצה שיש לה ביד, הנבחן שהחליט לסמן פתאום תשובה אחרת מהראשונה שהוא בחר בה,

הילד שלא מצליח לבחור איזה קורנפלקס הוא באמת רוצה (הוא בטח ינסה כמה בכל פעם).

וכמובן, הבחור שתמיד נמצא פה ליד ורוצה להישאר, אבל הולך. אני מניחה שגם אפשר לקרוא לו ילד.

וגם לי אפשר לקרוא ילדה, 

בכיתי. בכיתי המון. בכיתי כאילו לקחו לי את הצעצוע שהיה הכי יקר לי בעולם. 

ובכלל לא אהבתי אותו, אבל בכיתי.

בכיתי כי אחרי שנתיים שחשבתי שכל מה שאהבה עושה זה להרוס ולפגוע התחלתי לחשוב שאולי יש לה עדיין את הצד הטוב.

טעמתי את הטוב. לא רציתי שזה יגמר.

העניין הוא כזה, אפשר להגיד שיש לי הפרעת אכילה אבל זה קצת שונה אצלי.

הסלידה שלי מאוכל גדולה מהסלידה שלי מהגוף. 

אני אכן חושבת שאני שמנה לפי ההגדרה העצמית שלי אבל אני עדיין יכולה להבין כמה הסביבה רואה בי בחורה רזה. 

אני יודעת שאני נראית טוב, השמועה אומרת שאני אפילו יפה,

כל מה שאני שומעת כל היום זה מחמאות ואני כבר סולדת מהן.

אני יודעת שבשבילי להשיג בחור אחר זה קל כמו לשתות כוס נס קפה בבוקר,

לא חסרה לי התשומת לב ורבים אלו שניסו להגיע אליי ולא הצליחו.

וגם לא יצליחו.

במשך שנתיים הסכמתי לצאת רק עם שלושה בחורים. 

עם שניים מהם זה נגמר בדייט אחד ועם השלישי זה נמשך קצת יותר אבל ידעתי שזה לא זה

אז לא היה טעם להמשיך.

באקט של ציניות מוחלטת הסכמתי לצאת עם הבחור, נקרא לו גיל, במשך שלושה שבועות רק ניסיתי להוריד אותו מעליי. אבל הוא כל הזמן ניסה שוב, וכמו אותו הלילה שהוא שינה את דעתו גם אני יום אחד שיניתי את דעתי. נתתי לו צ'אנס. 

אני לא יודעת אם אני מתחרטת על כל מה שעברתי איתו, למדתי הרבה דברים חדשים על עצמי.

עם זאת אני לא יכולה שלא להרגיש מרוסקת. פגועה.

מנסה להבין אם הספק היה שם כל הזמן ואולי פספסתי משהו. 

תוהה אם הוא עומד להתחרט. מקווה שכן. 

גיל מעולם לא היה המשיכה הראשונה שלי, שומדבר בו לא היה הטעם שלי, הנשיקה הראשונה שלנו הייתה אחת מהגרועות שיצא לי לחוות,

ובכל זאת הוא גרם לי לצחוק ואז הבנתי שאני רוצה שהבחור הזה יישאר. 

והוא נשאר, לכמה חודשים הוא נשאר. 

ואז ויתר עליי. תחושה לא נעימה בכלל.

כמו התחושה של הבטן מלאה אחרי אוכל, אולי התחושה השנואה עליי ביותר. 

למזלי קיבלתי את הפרידה כל כך קשה עד שלאכול היה נראה מאמץ אינסופי שכמובן החלטתי לא לעשות.

הגוף והראש דחו כל מחשבה על אוכל, כל תא בגוף כאילו התמקד בבחור הזה.

עברו כמה ימים עד שהצלחתי להכניס משהו לפה ולהילחם בבחילה. 

אני מניחה שאני צריכה להודות לגיל, אחרי הכל... הרזיתי 2 קילו ב6 ימים. 

חלום של כל בחורה עם הפרעת אכילה. 

לצערי רוב החברות שלי עסוקות עכשיו, כולנו כבר במירוץ החיים של הבוגרים,

גיל השאיר אחריו חלל לא קטן ולי אין כל כך איך למלא אותו עכשיו.

עשיתי צעד, נרשמתי ללימודים ואני אתחיל את התואר באוקטובר הקרוב.

מעניין אם הפרעות אכילה באוניברסיטה זה כמו הפרעות אכילה בתיכון.

עוד מעט נגלה.

למי שעוד לפעמים פה, לוס.

היום נשקלתי בצהריים והייתי 51.4, זאת עלייה מ50.3 שהייתי מלפני שבוע וחצי.

נשקלתי אחרי אוכל וכאלה ועם ג'ינס קצר, כולי תקווה שזה משנה חחח..

נראלי שהפסיכומטרי גורם לי לאכול יותר. לא בגלל לחץ כי אני לא מאלה, סתם בגלל העומס בראש.

היום אכלתי פסטה ובמשך כל היום ניגשתי לסיר ולקחתי קצת וקצת וקצת וקצת,

הרגשתי שממש עפתי על עצמי עם זה ורצתי לחדר למצוא את התה הטיבטי שהיה לי בתיק הצבאי, אבל הוא היה נראלי מקולקל אז העדפתי להישאר עם התחושה השמנה.

הרבה זמן שלא הרגשתי צורך לגעת בזה בכלל, בערך שנה וקצת. מה הולך איתי?

מה שכן אני אקנה חבילה חדשה רק ליתר ביטחון, בשביל ימים כאלה שמתפספסים בצורה נוראית.

יותר מידי פחמימות!!!!

אני חושבת שזאת פשוט אמא שלי שמנסה להרוס לי את כל הקטע, ממש מפריע לה שימים שלמים אני אוכלת רק פירות.

מה אכפת לה, זה עושה לי הרבה יותר טוב לגוף ולנפש. אין על התחושה של לאכול פרי. 

באמת שזה הדבר היחידי שאני נהנית לאכול. כל פרי. מה שלא יהיה. 

בחזרה לעיקר, אמא שלי בכוונה לא הולכת לסופר ואם היא הולכת אז היא אפילו לא מודיעה לי כדי שאני לא אספיק לבקש כלום.

"זה לא אוכל", שונאת את המשפט הזה. מעבר לכך שאני דוגלת בזה שאם יש בזה קלוריות זה אוכל לכל דבר,

אבל אם את רואה שזה מה שאני אוכלת אז מה בכל זאת לא תקני? מעצבן!

נראה כמו פוסט מגיל 14. נו טוב...

שיהיה המשך שבוע רגוע, דל ומלא הצלחות!!

לוס. 

לאחרונה אני מוצאת את עצמי חיה את החיים של מלפני שנתיים-שלוש, חוזרת לבור הזה.

מעבר לכל עניין ההפרעה אני בעיקר חיה שוב פעם עם ההרגשה הכללית שאני מיותרת, שאין לי מקום.

אני לא בטוחה מתי התחלתי להרגיש ככה שוב.

רוב הזמן אני סגורה בחדר ולומדת, אני אפילו כבר נהנית מזה כי מה עוד כבר יש לי שיותר טוב לעשות. 

אבל התחושה הזאת היא נוראית, אני מרגישה כ"כ שקופה לכולם, אולי חוץ מלד'. 

הוא חושב שהכל בסדר ואני בסדר ואני נורמלית ואני גם אולי שמחה, אבל אני ממש רחוקה מזה, שנות אור רחוקה מזה.

איך מראים לחבר שלך כמה את שבורה לרסיסים מבפנים? כמה את לא בסדר עם עצמך?

הוא יודע חצי דבר על ההפרעה שלי, רוב הזמן אני שומרת על פרופיל נמוך אז הוא לא מבין כמה זה ממלא אותי ומגדיר אותי.

כמה זה בעצם ממלא את כל הריק שבתוכי. 

אני חושבת על כל הפעמים שניסיתי להרים את עצמי ושוב הגעתי לאיפה שאני עומדת עכשיו ולא מבינה למה זה כבר משנה,

למה לי לנסות לאסוף את השברים כל פעם מחדש אם נועדתי להתרסק. 

נדמה שכולן עברו את השלב הזה, עברו את המשבר ורק אני נשארתי מאחורה להתמודד עם הכל.

רק אני נשארתי עם צריבה על העור שמגדירה אותי וכל תא בגופי.

נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר אצלי, אבל אני גם לא רוצה שזה יהפוך לעניין של כולם.

אני לא מצליחה להחליט מה עדיף. 

כמה טיפשה הייתי לחשוב שכשאני אשלוט על האוכל אני אקבל שליטה על החיים שלי, 

שאם הכל יתפרק לפחות אני אהיה רזה,

או שכשאני אהיה רזה אז כל השאר כבר יסתדר מעצמו כי ככה זה עם רזות, העולם שלהן ורוד יותר.

פשוט ילדה טיפה וחלשה שבגלל משפט אחד זרקה את החיים שלה. 

למה לא התרחקתי כשכולם הזהירו אותי כאן, או למה לקח לכל מי שמכיר אותי כ"כ הרבה זמן לדעת שיש בעיה?

האמת, שזה גם מעולם לא טופל. כולם העדיפו לשתוק ולהעלים עין במחשבה שזה יעלם מעצמו. 

שזה דבר חולף.

והיום אני כבר בת 20 ואני נשברת מכל דבר, מתמוטטת כליל ומסתובבת עם ההרגשה הכי נוראית שבעולם,

ויש לי הרבה אשמים בראש. 

אני מאשימה את הבחורה שאמרה את המשפט שהוריד אותי למטה,

אני מאשימה את אמא שלי שהעדיפה להתעלם למרות שזה הוטח לה בפנים,

אני מאשימה את אבא שבכלל לא היה שם,

אני מאשימה את אחי שלא חסך ממני עקיצות

ואני מאשימה את אחותי על שהיא שתקה.

אני גם מאשימה את עצמי כי הייתי חלשה מידי בשביל להגיע למטרות שלי,

אולי אם הייתי מגיעה אליהן הוא מתייחסים אליי יותר. 

אבל אני בדיחה...

בדיוק כשחשבתי שכבר לא יהיו לי שבתות כאלה של בכי על המקלדת...

אני מניחה שאני פשוט אטביע את עצמי בלימודים וזה יהיה יותר טוב לכולם.

לוס.