פעם אני הגדרתי שלמות לפי ניצוץ בעיניים של הנער, לפי גלישת השיער על כתפיי הבנות.
ואז שלמות נראתה לי בחיוך, כ"כ טהור ואמיתי. זה היה חייב להיות שלמות.
פתאום כשהייתי מסתכלת על בנות אחרות בכלל ועל חברותיי בפרט, הייתי בוחנת את אורך רגלייהן,
התפתחותן, התנהגותן... מצאתי דבר חדש שמגדיר שלמות - חינניות.
ילדה עדינה, בעלת שיער נקי וגולש, ציפורניים מסודרות וכתב עדין יותר ממנה היוו שלמות ברגע.
הייתי מוקסמת מבנים ובנות כאחד אך לא משנה איך הגדרתי שלמות, אף פעם לא ראיתי אותה בעצמי.
תמיד הייתי מתחת לאפס.
כשפגשתי את עידן, התחילו להתעורר בי רגשות שאף פעם לא הכרתי ורציתי לבטא.
המקום האידיאלי בשבילי היה כאן, בישרא-בלוג.
עידכנתי פעמים בודדות כשראיתי עדכון של מישהי אחרת, 'שלמות!!!!' הכותרת שלה זעקה ואני ישר נכנסתי.
היו שם תמונות של בנות רזות רזות, אני הזדעזעתי, איך אפשר לקרוא לזה שלמות !?
איך? את התשובה למדתי מהר, ככל שהבחורה יותר רזה - ככה היא יותר מושלמת.
התחלתי לחוש קנאה באותן בנות שיורדות בקצב מסחרר, מתקרבות יותר לשלמות ואילו אני נשארת סתם אחת.
ראיתי כל מיני מילים לא ברורות ... "קלוריות, BMI, בולמוס, לקסעדין, בולמיה" שום מילה לא הייתה קרובה אליי בשום אופן.
וראיתי גם דרכים... מספרי הקלוריות הצטמצמו ומספר כדורי הלקסעדין גדל.
הבנתי שחלק מהבנות מצאו שיטה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כלומר, להקיא אותה.
כל מה שקראתי שם היה נראה לי כ"כ מזעזע, ובכל זאת מצאתי את עצמי חוזרת לאותם בלוגים שוב ושוב,
שואבת כל פיסת מידע והופכת אותה לדרכי שלי.
כבר לא כתבתי פוסטים על עידן ועל רגשותיי כלפיו, כתבתי פוסטים על עצמי ועל איך שאני מרגישה עם גופי.
התחלתי להוריד בכמויות של האוכל, אבל אפשר לומר שהייתי בדיחה:
במקום לאכול מגנום שקדים אני יאכל טילון, במקום פלאפל אני יאכל פיצה - אבל רק שני משלושים...
זאת הפחתה זאת?! אפילו לא ידעתי מה אני עושה.
ולזה קוראים 'ידע נרכש'. ככל ששהיתי יותר זמן בבלוגים של הבנות ובשאר האתרים, כך למדתי ויישמתי יותר.
התחלתי להרגיש קצת יותר טוב, הייתה לי שליטה, התחלתי בכלל להגיד את המילה הזאת 'שליטה'... שלא אמרתי מגיל 6.
הרגשתי איך אני מתקרבת לשלמות, בראשי הייתה לי תמונה שלי רזה, ארוכה, יפהפייה והכי חשוב - חיננית.
כי מה חינני באדם שמן? רק רזות הן חינניות, גבעוליות ויפות.
הדמויות שפעם כ"כ נגעלתי מהן הפכו להיות מושא תשוקתי, עיוורו אותי לחלוטין.
נכנסתי יום אחד להתקלח אחרי צום (מילה שהכרתי בכלל מיום כיפור), זה היה צום ארוך... יומיים-שלושה.
הרגשתי כ"כ טוב כשראיתי בטן שטוחה ואת העצמות מתחילות לבלוט, לרגע הרגשתי יפה וחיננית.
כשהתקלחתי בפעם הזאת, הרגשתי כאילו נפלתי מלמעלה וחבטתי באדמה.
השיער שלי נשר, ולא שערה או שתיים.. אלא כמה קצוות דקות, כמו בסרט אימה.
העברתי יד והוא נתקע לי בציפורן, שנשברה קלות מאוחר יותר ואחריה כל התשע הנותרות.
יצאתי מהמקלחת ולא יכולתי בכלל להסתכל במראה, הרגשתי יותר מפלצת מאי פעם, הרגשתי גועל מעצמי.
אהבתי את השיער שלי ואין משהו שטיפחתי כמו שטיפחתי את ציפורניי, אבל שניהם היו מחיר שהסכמתי לשלם,
רק רציתי חן ויופי... רזון.
הבנתי שבשביל רזון צריך להקריב הרבה יותר, אז הקרבתי גם את החברות ואת המשפחה... בסופו של דבר גם את עצמי.
מאותו רגע התהום נפתחה תחתיי וזאת הייתה נפילה בלי תחתית, אין לי מושג מה גרם לי לעצור ביום אחד הכל.
עכשיו אחרי שרזיתי לא מעט, אני עדיין במרדף אחרי הרזון ואולי תמיד אהיה.
השיער שלי (מה שנשאר ממנו לפחות) כבר לא גולש כמו פעם ואם על ציפורניי אין מחזק אני יכולה להיפרד מהן,
ואם אין לי חלב 1% בבית אז אני אחנק מהנס קפה עד שיהיה, ואם אין קולה זירו אז אני בחיים לא אשתה מהרגילה,
ואם אמא קונה עוגיות אני יאכל את כולן ואקח מיד משלשלים, ואם היא תבשל עם שמן אני לא יאכל, ואם לא יהיו לי מסטיקים אני בכלל לא אפתח את הפה.
כל אלה הם דברים שמגדירים אותי עכשיו, סוג של מפלצת מתונה.
מצבי הנפשי-חברתי יותר טוב ממה שהיה אז אבל הוא עדיין לא טוב בכלל.
וכן, פעם, בשיא התמימות, הגדרתי חיוך בתור שלמות...היום יש לי הגדרה קצת יותר חולנית,
ואני חיה אותה כל יום.
כל הפוסט נבע מהחשיבה של איך אני אראה את עצמי בעוד כמה שנים.
"איך היית בנעורייך?" -"הייתי חולה תקופה ארוכה." נקווה שההמשך יהיה "עכשיו הבראתי..."
שיהיה סופ"ש רגוע ודל קלוריות, לוס 33>.
[למטה מתעדכן]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .
קניתי לקסעדין וזהו . [הרוקח אמר לי שעדיף לקנות תה טיבטי כי לקסעדין גורם לקיבה תלות ולא משנה איזו כמות צורכים ! מכאן שכל אדם רגיל ובריא בראשו יכול להיות תלוי בלקסעדין - מהכדור הראשון . אם באותו הרגע היה לי קצת יותר כסף הייתי קונה את התה .]
