Extraordinary

"המחלה בתוכי, על כולי. היא חיה, נושמת, עכשיו יותר מתמיד.

לוקחת כל קלוריה ועושה ממנה ז'יטון, שאיתו היא תרוץ להמר על כך שאוריד את כל מה שהעלתי, מתי שארצה.

היא מאמינה בי, המחלה הזאת, כמו שאף אחד לא האמין או מאמין או יאמין בי לעולם.

אנחנו לא צוות, אנחנו לא גוף אחד, אנחנו צו, אנחנו דיבר, חשוב יותר מ"לא תרצח" . "

עשיתי מנוי לספרייה. יצא שהשאלתי ספר אחד על הפרעות אכילה וספר אחד על התאבדויות (לא אומר לי כלום). 

את "אכולות" של רותי זוארץ סיימתי תוך כמה שעות בודדות, ספר מרתק, קשה לעיכול והאמת שהוא מתאר ברובו בולמיה דבר שקצת הקשה עליי להתחבר אליו ממש. אני חוטאת בהרעבה לא בהקאות אבל מדהים איך עדיין אפשר להזדהות. 

הכמיהה המעוותת הזאת לאהבה והסיפוק שנקבל מהפרעות אכילה היא כנראה נחלת הרוב. 

היום באמת הרגשתי שאף אחד לא יכול לאהוב אותי כמו המחלה.

חשתי התעלמות אפילו מחברותיי הטובות ביותר דבר שממש עצבן אותי (ומאוד קשה לעצבן אותי).

רציתי לשפוך ולדבר ורגע לשתף במה שאני מרגישה אבל אף אחת לא ממש נתנה לי הזדמנות.

האחת דיברה במשך שעתיים על עצמה ואחרי זה פשוט רצתה ללכת לישון,

השנייה רבה עם חבר שלה, השלישית לא ענתה.... כבר לא היה לי כוח לנסות עם השאר. 

פשוט ישבתי והקשבתי למוזיקה כי במילא זה הדבר הכי מנחם שקיים, לדעתי יותר מאוכל.

יש לי ריק שאוכל בחיים לא יוכל למלא. 

אז אני מקשיבה למוזיקה, ומציירת, ועובדת, ויוצאת, ולא אוכלת...

מזעזע אותי לחשוב שכל הריק הזה הוא בגלל מישהו. שמשהו שהוא לא הפרעות אכילה עשה בי כזה חלל.

בעוד חודש פחות כמה ימים עשיתי צעד ששינה בי משהו מהקצה אל הקצה. עשיתי צעד ונכנסתי לחנות שנכנסתי אליה מאה פעמים לפני.

עשיתי צעד הרמתי מבט וקיבלתי נוק אאוט. 

אני מתפללת בכל לילה שההפרעה תציל אותי מזה. שזה יעבור כשאני אהיה רזה, שהיא תישאר ותתמוך ולא תעזוב.

שתגרום לי להבין שאני לא צריכה אותו כי בכל יום שבחרתי בה אני במילא מתקרבת לאושר. 

שיש לי אותה ואני לא צריכה אותו.

שהיא תחזיר לי את הביטחון. 

אני נאחזת במחלה כדי לא להיכנע לשברון לב.

פתאום כל הקשיים שהיו לי בשמונה שנים האחרונות בצל המחלה כבר לא נראים קשיים. כאילו עד היום לא ידעתי כאב מהו. 

כל כאב פיזי או נפשי אחר שהיה לי לא משתווה לכאב החד הזה.

להתקעקע היה ליטוף לידו.

אני מרגישה שאני משתגעת ומאבדת את זה יותר מתמיד.

ואני מפחדת לישון. 

הבטן ריקה ולוקח זמן להירדם. ואני חושבת עליו, על מה הייתי יכולה לעשות שונה.

על זה שאולי תהיה לי עוד הזדמנות והפעם המחלה תהיה איתי לאורך כל הדרך. 

ואז אני נרדמת ואני חולמת עליו. כאילו נגמרו החלומות בבנק החלומות. 

כאילו אין שום נעל, בגד, תיק, חופשה, לוטו, מטרה שאני רוצה או אנשים אחרים לחלום עליהם.

כזה חוסר אונים לא חשתי כבר הרבה מאוד זמן.

כואב לי כשאני ערה וכואב לי כשאני ישנה.

אין דקה של שקט עצמי ביום. 

וגם המוזיקה שמנחמת יותר מאוכל מתחילה לקרטע. גורמת לי להזיל דמעות. 

פעם חשבתי שהפרעת אכילה תהיה הבעיה שלי בחיים.

היום אני הולכת איתה יד ביד ואני מבינה שטעיתי.

כי יש עוד כל כך הרבה בחיים האלה. איכשהו...