כפיר היה כ''כ יפה.
באותו יום ראשון שהגעתי לבסיס החדש וראיתי אותו, החלטתי שהוא יהיה החבר שלי.
לאחר שמלאתי את פרטי בשלישות וקבלתי את טופס הטיולים יצאתי החוצה, והוא עדיין עמד שם באותו מקום, מחייך את החיוך המתוק שלו ומחכה למשהו.
''אתה מחכה למישהו?''
''כן אני אמור לצאת לאבט''ש, אבל מי שאמור להסיע אותי לא מגיע''.
''אה, זה אמור להיות טוב, לא? אני חדשה כאן, רוצה לבוא לעשות איתי טיול? אני לא מכירה פה את הבסיס, אין לי מושג לאן ללכת''.
''כן, אני אבוא איתך, שאני אתן לפ''פ החדשה שלי ללכת לאיבוד? חס וחלילה,'' הוא צחק, ואני הרגשתי צמרמורות לעורך גופי.
חייכתי אליו, והמשכנו לצעוד בשתיקה.
''הינה זה, שמעתי את קולו באוזני, תחנה ראשונה, אפסנאות.
היי את הולכת להיפטר מהכומתה השחורה והרגילה שלך...''
''ממש חלומי'' חייכתי אליו, ונכנסתי לתוך מחסן מאובק שמגדלים של קרטונים נחו אחד על גבי השני וציפו כל פינה בחדר.
אחרי ביקור באפסנאות שמשם יצאתי עם מדי ב', כומתה אדומה סיכה של חייל הרגלים, ותג יחידה של הצנחנים, כבר באמת התלהבתי, וברכתי בליבי את קצין המיון החמוד ששלך אותי לפה, ושהעניק לי –טוב בערך- את הכומתה שכל החיילים מנסים לגנוב ברכבות, כדי להכין ממנה רקע אדום.
המשכנו דרך הנשקייה,המרפאה שאותה הגדיר כ-מצרך נדיר ומיוחד- , והרס''ר, אל המשקית ת''ש שלשם נכנתי לבד כדי לעבור רעיון קליטה.
כשיצאתי ממנה הוא חיכה לי בחוץ.
חייכתי.
''איזה חמוד שחיכית, אגב לא אמרתי לך בכלל קוראים לי רוני''
''אני כפיר''
''אני יודעת, קודם השלישה אמרה למשהו שם שאתה מחכה לנהג שיבוא לקחת אותך, אז הבנתי שזה אתה, אבל נעים להכיר ''.
''כן, נעים לי מאוד'', אמר והסתכל לתוך עיני.
כשהגנו לשלישות הוא כבר זיהה את הנהג שאמור להסיע אותו, נפרדנו.
והוא אמר ''רוני, ניפגש בשבוע הבא''
ואני חשבתי, שכ''כ ברור שניפגש.
וכבר לא יכולתי למחוק את החיוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת מהרחוב