ג’וני בא, וזה משמח.

היה לי פשוט יום נוראי.

אני לא יכולה להצביע על שום דבר מסויים שגרם לזה. זה פשוט שילוב של כמה דברים.

הקורס הזה, זה ממש לא מה שחשבתי שיהיה, ואני יכולה לומר שממש דפקו אותי בקטע הזה. בהתחלה נאמר לי שזה יהיה שבועיים וחצי, בסוף זה רק 5 ימים, 4 לילות.

נאמר לי שאני אקבל שרוך, כמו שבטח כבר הבנתם הדבר העיקרי שבגללו רציתי כ''כ לצאת לקורס הזה זה השרוך.

בסוף אני לא מקבלת שרוך- למה? אה. כי הצבא זונות.

ובכלל עכשיו אני תקועה ביחידה הזו עד סוף השירות שלי, ואני רק חושבת על השנה שנותרה לי והעינים שלי מתמלאות דמעות.

אני ממש לא אוהבת את הצבא.

הקטע הוא שאני שם מבחירה, יכולתי לא ללכת לצבא, היה לי את הפטור הרפואי ביד! אבל למה שאני יהיה חכמה ואמשיך בחיי? אה? למה?

אני חייבת להיות כזו אידיאליסטית מטומטמת ולהתנדב.

כן.

ממש צעד חכם.

ממש.

הקטע הוא שלפעמים כשאני חושבת למה כ''כ רע לי בצבא, אני מגיעה למסכנה שאני רוצה לשנות שם דברים, בעצם שאני לא רוצה, אלה יכולה.

באמת, נכון שכרגע אף אחד לא משתף איתי פעולה, אבל זה רק בגלל שאני לא באמת מנסה, כלומר ברור שאני מנסה, אבל כשאני רואה שלא הולך לי אני עוזבת את זה. 

ברגעים כאלו אני חושבת אולי לצאת לקצונה. חבל שהרגעים האלו חולפים כ''כ מהר, והם כ''כ מעטים.

חוץ מזה אני יודעת למה הוא הפסיק לכתוב לי, הוא נכנס לדף שלי במקושרים, ופשוט הפסיק, בגלל שאני מכוערת.

אני ידעתי שזה מה שיקרה. זאת אומרת קיויתי שלא, אבל ידעתי.

אני לא מבינה את זה בכלל. אם אני אדבר עם מישהו ויהיה לי נעים וכיף לדבר איתו, לא יהיה אכפת לי אם הוא יפה או לא.

אולי אני תמימה מידי.

אבל למה להיות כ''כ מגעיל?

עכשיו אני עם לב שבור, 39 חום, ועינים שלא מפסיקות לדמוע.

ממש כיף להיות בת 19.

מרגישה כ''כ מטומטמת.

אני שונאת את השחר הזה. ממש ממש שונאת אותו.

אני שונאת בנים בכלל.

היום יש לי יום הולדת ואני בת 19.

איזה כיף לי.

כן.

ממש כיף לי.

טוב האמת שאם לא הייתי כ''כ עצבנית בגלל האידיוט הזה הייתי יכולה להנות, הכנתי עוגיות לבסיס, לגמרי לבדי וכולם אהבו אותם.  -המתכון יגיע בפוסט הבא.

והרבה אנשים ציללו אלי לאחל לי מזל טוב. גם קיבלתי ד''ר מרטין, וכל מיני פציפקייס.

אבל אני לא שמחה בכלל.

זו גם שנה ראשונה שבכל לא היה אכפת לי.

לא הרגשתי חגיגי, וזה היה סתם יום, יום רגיל.

אמרו לי היום שאני יוצאת לקורס חינוך של שבוע, בשבוע הבא.

זה דיי מגניב.

וזה משהו שנורא רציתי, קורס שיש פעם בשנה בערך ויוצאים אליו רק 30 חיילים מכל הארץ. אז זה באמת מגניב.

אה וגם יהיה לי שרוך אחרי זה.

לא משנה.

לילה טוב.

מהזקנה.

אולי בעצם אין דבר כזה ''בן אחר'' כל הבנים הם אותו זבל.

עצוב לי.

טוב השחר הזה הוא באמת באמת הבן הכי חמוד שהכרתי איי פעם.

אני לא יודעת אם הוא ראה תמונה שלי או לא בסוף, כי אני לא יודעת אם הוא נכנס לבלוג שלי או לא.

אבל סיפרתי לו על החששות שלי, והוא אמר שזה בכלל לא משנה לו אם אני יפה או לא.

ובכלל הוא כותב לי מיילים כ''כ מעניינים ויפים שזה פשוט מגניב.

היום דיברנו על האם אנחנו יכולים להיות ביחד למרות המרחק, וסיכמנו שבינתיים נמשיך להתכתב כי את המייל יהיה לנו תמיד וגם נעים לנו ככה.

ואני שמחה.

כל הים אני מסתובבת עם חיוך דבילי, ואורן אמר שנדלק לי ניצוץ בעניים.

אבל זה לא כאילו שאני מאוהבת או משהו.

זה פשוט כיף לי שזה ככה.

אני פוחדת שהכל יתפוצץ לי.

שעובדים עלי, ש...אני לא יודעת.

זה כאילו שזה טוב מידי בשביל שזה יקרה לי. אני מרגישה שלא באמת מגיע לי כזה דבר.

אולי זו הסיבה שעד עכשיו לא היה לי חבר.

אני פוחדת שזה פשוט יעלם ושאני אפגע מזה.

אז נכון הוא לא הפסיק לדבר איתי, אבל הוא גם לא הצליח להכנס לבלוג שלי.

לפעמים אני חושבת שכל החשש שלי שהוא יראה איך שאני נראת ויפסיק לדבר איתי, כל הפחד הזה, הוא ממש דבילי.

אבל מה אם זה באמת מה שיקרה?

ועשיו, הוא כבר ממש רוצה להיכנס לשם.

מה אני אמורה לעשות?

חוץ מזה גם לו קוראים שחר.

פעם אחרונה שאהבתי מישהו כ''כ, למרות שהוא היה וירטואלי זה היה שחר, כשהייתי בת 15, ואת השחר הזה אהבתי בצורה מטורפת ואובססיבית.

(ולא אני לא אומרת שאני אוהבת אותו).

חוץ מזה הוא מבה''ד 7, איפה שעשיתי את הטירונות.

וחוץ מזה אני מרגישה שכל ההסטוריה חוזרת על עצמה.

וזה מלחיץ אותי.

וגם הרגשות שלי מלחיצים אותי.

אני יודעת שזה פוסט גרוע. הייתי חייבת לכתוב אותו כדי להשתחרר קצת.

למרות הניסוח המסורבל, ולמרות הקושי שבלהבין אותו.