זה הקטע הראשון שאני כותב פה...
האהבה היא הדבר הכי עיוור הכי כואב והכי מסובך שיכול להיות...אם ניכנסים לזה לא בזמן הנכון...לצערי אני עשיתי את זה..וזה לא נגמר טוב....תאמינו..זה נמשך 9 חודשים טובים אבל אני חייב לציין שאני שמח שזה נגמר!!!אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו...
בזמן האחרון...אני לא סגור על עצמי ועל הרגשות....אני מרגיש מבולבל וסדר העדיפויות שלי הסתבך...אני מרגיש שהרצון לבלות ולהיות עם מישהי גובר עלי...כי אני בן...לצערי ההורמונים של הבנים לא כל כך נשלטים והבנים בלי להעליב את המין שלי יותר מפגרים מהבנות...אני רוצה לצאת לחופשי לבלות עם חברים להכיר אנשים, להכיר בנות חדשות ומעניינות ....
יש לי ידידה שאני מדבר איתה על בנושאים האלה וזה עוזר....אז אני מודב לה...אני קצת דומה לה..ומה שקורה לה קרה כבר לי בעבר..אז כשאני מדבר איתה אני מרגיש כאילו זה-ז'וו כזה...וחוץ מזה היא ממש מעניינת וחכמה ובעלת אופקים אז זה כיף לשוחח איתה....
חוץ מזה אני מתחיל דף חדש ומסדר את סדר העדיפויות שלי...אני חייב להשקיע יותר בלימודים ולהצליח בפסיכומטרי הזה...ואז לבלות...כי אם אני אמשיך לבלות אני רק אהרוס לעצמי יותר...חוץ מזה בגלל כל הבילויים והיציאות שאני אפילו לא שם לב להם..אני רב הרבה יותר עם אבא ואני ממש לא רוצה בזה....אני אוהב אותו..אבל אנחנו אנשים של כך שונים וההשקפות שלנו שונות..אז קצת קשה לנו להסתדר...אבל אני מאמין שהכל בסוף יהיה טוב...תמיד צריך להיות אופטימי...
אבל אני חייב להודות שאולי מבחוץ אני נראה רגוע וכאילו שהכל טוב ויפה אבל זה לא...בפנים אני מרגיש כל כך הרבה כאב, שנאה, רשע, ואפילו תאווה לנקמה...אבל אני לא כזה..אני לא רוצה בזה באמת...אבל כל מה שקורה...כל הקושי שנופל עליך פתאום משום מקום גורם לזה....
חוץ מזה אחד הדברים הקשים ביותר שקראו לי לאחרונה זה החברים שלי....כולם כאילו המשיכו הלאה והשאירו אותי מאחור....
כולם התבגרו ואני עדיין אותו ילד קטן שלא ישתנה...אותו ילד שרוצה לצאת, שרוצה להיות חופשי וכמעט חסר מחויבויות....
אני עדיין ילד וכולם יתבגרו...זה קשה לי להיתבגר..כי אני מרגיש שאני עדיין לא מיציתי את הילדות שלי...אני לא רוצה להיתבגר בלי למצות אותה..ואני מפחד שזה מה שיקרה..שהילדות שלי תיעלם בלי זכרונות נעימים באמת....פיזית אני מבוגר כמו כולם..אבל רוחנית אני עדיין ילד קטן...חבל..אולי זה ישתנה בקרוב....אולי ואולי לא...אלוהים יודע אני לא...
לפחות בזמן האחרון אני והידידה הכי טובה שלי התחלנו שוב להיפגש הרבה...וזה עוזר..אני מרגיש שאני מתחיל לחזור לחיים...ולהרגיש שוב חיי...כי בזמן האחרון ועדיין אני מרגיש קצת סגור...כאילו בתוך חור שחור אפל...והרבה רגשות אפלים נמצאים בלב שלי..כאילו במקום לב יש לי חור שחור....הבלבול הזה הורס אותי....אני רוצה לחזור להיות עצמי...אני ילד רגיל ולא יותר מזה...אני רוצה חיים פשוטים....שלא יצפו ממני הרבה...אלא יגידו לי שמה שאני משיג זה מספיק...לא לצעוק עלי אם לא השגתי את מה שמישהו אחר רצה...ואני אשיג את מה שאני רוצה בשביל עצמי לא בשביל מישהו אחר...אבל אני עושה את זה בדרכי...כי אני אדם חופשי..לא בחסות אף אחד...אני אדם עם מוח, גוף, שאיפות ורגשות...אני לא מוכן שמישהו ידרוך עלי....אני לא יבכה שהחיים בזבל או שקשה לי..יש כאלה שקשה להם יותר...אני אתמודד עם זה.....ובסופו של דבר גם הכל יסתדר...והכל יחזור לעצמו...סופו של כל בלבול הוא בפיתרון...אני לא יאבד את עצמי ברגשות של שנאה, נקמה, אני אחזור להיות עצמי...ושוב יהיה אותו בנאדם מצליח, אוהב, בעל חברים, הורים רגועים ולב במצפון נקי.... ברגע שזה יגמר אני ארגיש שעברתי את מבחן ההתבגרות שלי...ברגע הזה אני ארגיש שסוף סוף היתבגרתי...באותו הרגע אני יהיה מבוגר בשביל עצמי...זה השאיפה הכי גדולה שלי ברגע זה...להיתבגר ולקבל עלי את החיים העצמאיים בעלי האחריות הגדולה, ורק אז אני ארגיש טוב יותר...רק אז אני אתבגר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
