פרק 3-

פיטר איבד את ספירת הזמן שלו, אבל בנתיים היה ברור לו שזה היה הרבה יותר משבוע. הוא עבד בפאב בתמורה ללינה, אוכל ושיעורים באלטימה חינם. בהתחלה היה מעט ביישן וחשדן אך כשהחל להבין מה האנשים סביבו רוצים ממנו הסביבה השתנתה לגמרי. עם כל ההתרגשות וחיי היומיום לא היה לו זמן לחשוב על אביו או על איך לחזור הביתה ועם איך שהכל התפתח, הוא חשב שהוא לא רוצה לחזור.

יום אחד בשעת ערב, כשהפאב היה עמוס בלקוחות נכנסו אל הפאב שני אנשים, פיטר הרים את מבטו מבירת הדבש שמזג אל תוך כוסות העץ הענקיים כדי לבחון אותם מתוך הרגל. אחד האנשים היה נמוך, בקושי הגיע עד למותנו של פיטר, שיערו היה בצבע לבן-כסוף עם שפם וזקן תיש תואמים. הוא לבש טוניקה בצבע כסף, מכנסיים שחורות ומגפיים שחורים עם פרווה לבנה, על שכמותיו היה צווארון פרווה תואם למגפיים. הבחור לצידו היה בגובהו של פיטר, אך פיטר לא ידע מעבר מכיוון שכל גופו היה מכוסה בברדס בצבע ירוק בקבוק עם פרווה שחור סביב הכובע והשוליים.

פיטר הגיש את הבירה ללקוחות ומיהר אל השולחן שבו הם התיישבו כדי לקחת הזמנה, אבל האמת הייתה שפשוט רצה לבחון אותם יותר מקרוב. כי הרי אנשים מסתוריים כאלה לא רואים בכל יום. אך לפני שאפילו הצליח להוציא הגה מפיו פריסון קרא בקולו הרועם "פלימור! פלימור ידידי!" הוא הרים את האיש הקטן לחיבוק מוחץ, כמה צחוקים וקריאות שלום נזרקו לעבר פלימור כשסוף כל סוף פריסון הניחו חזרה על מושבו.

"פריסון..." הוא אמר, מתנשם, האיש השני רכן לידו בדאגה אך פלימור סימן לו שהוא בסדר. "לא השתנית כמדומני."

פריסון לקח כיסא מאחד השולחנות והתיישב לצידו "שנים לא ראיתי 'תך. לאן נעלמת?"

"ענייני עבודה." אמר פלימור בחיוך, פושט את ברדסו "מצאתי כמה ממצאים מעניינים מאד בארץ מוצאי."

פריסון טפח על שכמו בעוצמה, כמעט מעיף את האיש הצנום אל צידו השני של החדר, אז הוא קלט שפיטר עומד חסר מילים לצד השולחן ואמר "פיטר נערי, למה שלא 'תקח פה את ההזמנה של פלימור? זה על חשבון הבית." פיטר הביט על הבחור בברדס, תוהה למה הוא לא מוריד אותו, הרי לפי מה שפריסון סיפר לו עכשיו הייתה עונת הקיץ, הוא ניסה לדמיין איך זה להסתובב עם ברדס כזה בקיץ.

נראה שפריסון גם הוא שם לב אל הנער ושאל "ומי הנער הצעיר הזה פה?"

"או." נזכר פלימור "זה המתלמד שלי. ארי." הוא הציג אותו בפניהם, זה הניד בראשו למחווה, פיטר ופריסון גם הם החזירו נדנוד קל בראשם "אנא ארי, הפצרתי בך כבר מאות פעמים, הורד את הברדס שלך כשאנו נמצאים במקומות ציבוריים, זה מושך יותר מידי תשומת לב."

"אבל אם אוריד אותו לא יעזבו אותי בשקט." התלונן ארי.

"ארי." אמר פלימור באיום

ארי נאנח והוריד את כובע ברדסו, פיטר הרגיש שליבו עושה סלטה באחת. מפל של שיער שחור נפל על כתפיו של ארי, תווי פניו היו נשיים במקצת  ומתחת לפוני שחור נחשפו עיניים גדולות בצבע ספיר, נראה שהוא לא היחיד ששם לב ליופי יוצא הדופן של ארי. כי בין רגע שררה דממה בכל הפאב, וכולם בהו בארי.

ארי הסמיק מעט והביט סביבו "על מה אתם מסתכלים?!" פלט בכעס וכולם מיהרו להסתובב, חוזרים לענייניהם והרעש עד מהרה חזר לפאב.

פריסון התנער לבסוף מההלם ומלמל "השגת לך פה חתיכת מתמחה פלימור." פלימור צחק וארי שם את כובעו חזרה בהפגנתיות, פולט "אמרתי לך." עצבני.

פיטר לבסוף שבר את השתיקה סביב השולחן כשאמר "א-אפשר לקחת הזמנה...?"

פלימור נעץ בו מבט ופיטר הרגיש כאילו מישהו שפך עליו מי קרח. הוא השתדל ממש לא להירתע לאחור.

"פריסון." אמר פלימור ברצינות "היכן הדרקון של הנער הזה?"

פיטר מצמץ באי הבנה 'דרקון...?' חשב.

"א-אה? אה...! אמ..." פריסון גירד את שיערו הסבוך במבוכה, הוא רכן לצד פלימור ולחש "אספר לך כשכולם ילכו פה ידידי... הנער הזה הוא מקרה מיוחד..."

פלימור הרים גבה בחשדנות אך הוא וארי הזמינו שתי קערות נזיד בשר כבשר עם ירקות מבושלים.

פיטר מיהר לקחת את ההזמנה למטבח, כמעט מתבלבל בהזמנה. הוא עדיין לא הבין, מה זה שינה אם היה לו דרקון או לא? לפריסון עצמו לא היה דרקון! הדרקונים היחידים שראה היו התחבורה והדרקונים של הסוחרים והנפחים. הוא הגיש לארי ופלימור את קערות הנזיד שלהם בהפגנתיות וחזר חזרה אל עמדתו לצד חבית הבירה, מביט על ג'סי משחק עם סוס עץ קטן שפריסון סיים לגלף לו כמה ימים לפני כן.

אט אט הפאב החל להתרוקן מהאוכלוסיה הצפופה שלו, היחידים שנשארו היו האנשים ששכרו חדר או כאלה שהיו יותר מידי שיכורים מכדי ללכת הביתה.

"פיטר נערי, בוא הינה." אמר פריסון. פיטר הרים את מבטו מהשולחן האחרון שסיים לנקות, הוא עזב את המטלית וניגש אל השולחן, עומד לידו על ידיים שלובות "אל תעמוד סתם ככה. שב." אמר פריסון ופיטר התיישב על הכיסא לידו כמו ילד נזוף.

"אז פריסון." פנה פלימור לפריסון "תוכל להגיד לי למה אין לו דרקון?"

"אה... זה כי הוא מעולם אחר." פלימור הרים גבה באי הבנה "הוא נחת אצלנו פה לפני נראה לי שלוש שבועות."

פלימור הביט על פיטר בספקנות, הוא נעמד בגובה עיניו של פיטר ושאל "האם זה ייתכן?"

"הוא עזר פה לג'סי הקטן עם מיץ מוזר, יש לי פה ת'אריזה." פריסון קם בכבדות ממקומו והלך אל המזווה, מביא את בגדיו ואת קרטון מיץ התפוזים, כשהניח אותם על השולחן פלימור מלמל "מעניין." והוציא מכיסו זכוכית מגדלת עטורה במסגרת זהובה, מתחיל לבחון את הממצאים, נראה שהכסף והבגדים עניינו אותו במיוחד.

לאחר מכן ירד מכיסאו והחל לבחון את פיטר עצמו, את צבע שיערו, את עיניו ואת תווי פניו. "תוכל להוריד בבקשה את החולצה?" הוא שאל, הזכוכית מגדלת עדיין צמודה לעינו, פיטר הביט על פריסון וארי במבוכה "קדימה פיטר, כולנו פה גברים." עודד אותו פריסון ופיטר נאנח.

הוא הרגיש מובך מאד כשהתיר את החגורה והוריד את הטוניקה שלו, הוא עמד קפוא בעוד פלימור בחן אותו מלמעלה למטה "אתה יכול להתלבש." אמר לבסוף ופיטר מיהר לעשות ככה ולהתיישב חזרה. פלימור גם הוא חזר למקומו, מוציא מתיקו מקטורת חומה-אדמדמה ומדליק אותה, שואף עמוקות.

"נו?" שאל פריסון בשקט.

"הוא לא שונה מכל נער בריא בארצנו. חוץ מהעובדה שאין לו דרקון. אפילו העיניים שלו הן בצבע ובצורה של משפחת המלוכה הישנה.." פריסון ופלימור הניחו את אגרופם על ליבו ומלמלו "לעד יזכר שמה של משפחת אוטורוס."

פיטר הביט על שניהם בשאלה ואז מלמל "מה זאת אומרת דרקון?"

פלימור פקח עין אחת והרים את ידו, מסמל קטן של מערבולת יצא זרדיף דק של מים שאט אט התעבה לדרקון כסוף חסר רגליים. "אלו הדרקונים. אולי בעולם שלך הם משהו אחר, אך כאן אצלנו, הם חלק מהנשמה." הוא מלמל

"אז איך זה שאני רואה אותם רק עם הסוחרים או עם הנפחים?" מחה פיטר, הוא לא הבין את העולם הזה! בכלל לא!

פריסון ופלימור הביטו אחד על השני "תקשיב פיטר-" החל פריסון אך פלימור עצר אותו ואמר לו בלי מילים "אני אסביר."

"פיטר." פיטר הרים את מבטו מהשולחן, כעוס "אתה יודע שיש הרבה מקצועות נכון?"

פיטר הנהן "זה ברור הרי..." מלמל.

"אז אתה לא חושב שזה יהיה מוזר שמישהו כמו פריסון יסתובב עם דרקון מעופף כשהוא לא צריך אותו?"

פיטר חשב על זה מעט, זה נשמע הגיוני, הרי דרקון ענקי לא יכנס לתוך הפאב "כן.. זה יהיה מוזר..."

"תבין פיטר, הדרקונים שלנו יוצאים החוצה רק אם אנחנו בוחרים מקצוע שמצריך אותם, כמו תחבורת, ימאות, נפחות או כל דבר אחר שמצריך אש, אוויר או מים." אמר פלימור ופיטר הנהן באיטיות.

הוא הביט על ארי "ומה עם הדרקון שלו? למה הוא לא מראה אותו?"

"אני לא אוהב להראות אותו." השיב ארי ושילב את ידיו.

שתיקה מביכה עברה בין כולם, פלימור העלה ענני עשן קטנים ממקטרתו, אבל פריסון היה הראשון לשבור את השתיקה "לכמה זמן תישארו פה?"

"נשאר לשבוע או יותר, יש דברים שאני צריך למצוא ולקנות." שניהם תקעו אחד השני מבט מוזר שפיטר לא הצליח לפרשו.

חיוך רחב נפרש על פניו של פריסון "אם ככה, למה שלא נזמין פה כמה חברים וותיקים למשקה?"

פיטר שכב במיטתו, מקשיב לנחירות החלשות של ג'סי מהמיטה לצידו "דרקונים בתור חלק מהנשמה... איזה עולם מוזר!" לחש לעצמו והתהפך על צידו, מחייך מעט 'אבל זה נהיה מעניין יותר' חשב ונרדם.