עד שהכל יעבור..

"אני נבהל ובורח,

אני לא יודע להיות שמח.

גם לא להיות עצוב."

עכשיו כשהכל מצליח לי כ"כ דרך המילוט מהכל נפתחת מולי כאילו נצבה שם איתנה תמיד,

אני שונאת שהיא משקרת לי ככה. באה ברגעים הכי לא טובים - הרגעים שבהם אני מאושרת.

 היא בטח יודעת שכשהיא באה אני מתבוננת בה כעורב שכולו תאווה לשדות הזהב העומדים מולו. החום שהיא מפיצה אליי וכל הלובן המדהים הזה שלה הפוך את המעולה לבסדר. שזה הכי גרוע.

יותר מידי פעמים הלכתי צעד אחורה כי היה לי טוב מידי, כי זה לא הגיוני. זה כאילו ההורים שלך קונים לך אלף בובות ואת יושבת ביניהן ומשהו נראה לך דפוק כי דווקא את האחת שבאמת רצית אין לך בידיים, היא עדיין על המדף בחנות ההיא בפינת הרחוב.

כי כשאין לי את זה אני רוצה את ההוא וכשיש לי את ההוא הזה נראה לי פשוט מושלם ואני לא מבינה איך בכלל יכולתי לערער על מושלמות שכזו, והיא כבר אינה.

אבל הפעם זה לא ככה, אני מפחדת מהתנסויות, מעדיפה לחיות על הגל- לזרום עם הכל. להצליח בלימודים, להמשיך ולהתעסק במוסיקה ולקבל את הפידבקים שאני צריכה, לדבר אליו מילים יפות אבל לא ישירות מידי כדי שלא יבהל ולצחקק עם המשפחה שלי מול תכנית מטומטמת בטלוויזיה כאילו היינו סדרה סוג ז' בערוץ 2. כי ריגושים כבר לא עושים לי את זה. פתאום סתם ככה להרגע, להמרח על המיטה כמו פגר מגרה אותי הרבה יותר מלרוץ ברחובות ת"א במרוץ אחרי ההנאה.

והכל פרווה כזה, אולי כי לפני כן היה כ"כ רע, ואח"כ כ"כ כ"כ טוב ועכשיו זה.. סתם כזה. ואולי הכי טוב בשבילי זה ככה.

הכל בסדר. אולי אני צריכה לרוץ מהר מהר איזה לילה, גם אם הנשימה שלי תתאבד בערך, או סתם להפגש איתו כבר ולהבין אם זה באמת אמיתי או שמציאות המדומה שלי משחקת משחק מעולה.

החשוב מכל בזמן האחרון הוא שאנשים כבר לא משחקים לי במצפון יותר, אני מתרגשת האמת. מצד אחד זה ממש דפוק כי האינטילגנציה הרגשית שלי במגמת "אדישות" שכזו מצד שני כל מיני הגיגי-חכמה-שוברי-לב כבר לא עובדים עליי יותר. נקרא לתקופה הזאת- תקופה הסינון ?

דווקא נח לי איתך.